מבצע דני (1948)

מבצע דני היה המתקפה הישראלית הגדולה ביותר ב"עשרת הימים", הקרבות שבין שתי ההפוגות של מלחמת העצמאות. הוא נפתח ב-9 ביולי 1948 בפיקודו של יגאל אלון, ונועד להסיר את האיום הערבי מעל תל אביב ממזרח באמצעות כיבוש לוד ורמלה, ואחר כך לפרוץ דרך רחבה לירושלים הנצורה דרך לטרון ולעבר רמאללה. החלק הראשון הושג בתוך ארבעה ימים: שדה התעופה, שתי הערים וצומת הרכבת נפלו. החלק השני נכשל מול הלגיון הערבי. ובין שני החלקים התרחש גירושם של כ-50 אלף עד 70 אלף מתושביהן הערבים של לוד ורמלה, לפי ההיסטוריון בני מוריס, פרק שמעצב עד היום את זיכרון המבצע אצל שני הצדדים.

איום בפתח הבית של תל אביב

כשנכנסה לתוקף ההפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות, ב-11 ביוני 1948, נותרה במרכז הארץ בליטה מטרידה. לוד ורמלה, שתי ערים ערביות גדולות כ-15 קילומטרים מדרום מזרח לתל אביב, ישבו על הכביש ועל מסילת הרכבת מן החוף לירושלים, ובצד לוד שכן שדה התעופה הראשי של הארץ. באזור פעלו לוחמים ערבים מקומיים ויחידה קטנה של הלגיון הערבי, והמפקדים הישראלים חששו שהלגיון, הצבא הערבי החזק ביותר במלחמה, ישתמש בערים כקרש קפיצה אל מישור החוף.

הבעיה השנייה הייתה ירושלים. הדרך מן החוף עדיין עברה מתחת לתותחי משטרת לטרון, שהלגיון החזיק בה מול שתי הסתערויות ישראליות יקרות במאי וביוני (ראו הקרבות על לטרון). "דרך בורמה" המאולתרת הזינה את העיר, אבל בקושי. מתקפה שתכבוש את לוד ורמלה ותפנה מזרחה אל לטרון ורמאללה הייתה פותרת, אם תצליח, את שתי הבעיות יחד.

המבצע נקרא על שם דני מס, מפקד הפלמ"ח שעמד בראש מחלקת הל"ה, שנפלה בינואר 1948 בדרכה לגוש עציון הנצור.

הכוחות והתוכנית

צה"ל, שהוקם זה עתה, העמיד למבצע כוח גדול מכל מה שהפעיל עד אז. אלון, מפקד הפלמ"ח, עמד בראשו, ויצחק רבין שימש סגנו. בכוח היו: - חטיבות יפתח והראל של הפלמ"ח; - חטיבה 8 המשוריינת החדשה בפיקוד יצחק שדה, ובה גדוד טנקים וגדוד 89, גדוד הקומנדו הממונע של משה דיין; - שני גדודים מחטיבת קריתי ושניים מחטיבת אלכסנדרוני, וכן תותחנים והנדסה.

התוכנית הייתה תנועת מלקחיים: יפתח מדרום וחטיבה 8 מצפון, עד מפגש ממזרח לערים שינתק אותן לפני כל הסתערות ישירה. השלב השני, מול לטרון ורמאללה, היה אמור לבוא מיד אחריו.

בצד השני, מפקד הלגיון ג'ון באגוט גלאב היה במחסור באנשים ובתחמושת אחרי הקרבות בירושלים ובלטרון. לפי מוריס, הוא החליט שלא להשקיע את כוחותיו המוגבלים בהגנה של ממש על לוד ורמלה, ולרכז אותם בהחזקת לטרון ומבואות ההר. בערים נותרה נוכחות סמלית של הלגיון ולצדה מתנדבים חמושים מקומיים.

נפילת לוד ורמלה

המלקחיים נסגרים

המתקפה נפתחה ב-9 ביולי 1948, ביום שבו פקעה ההפוגה. ב-10 ביולי כבשו הכוחות את שדה התעופה ושרשרת כפרים סביב הערים. אחר הצהריים של 11 ביולי פרץ גדוד 89 של דיין דרך לוד עד שולי רמלה, בפשיטה שנמשכה פחות משעה ובאש בלתי פוסקת. לפי מוריס, הגדוד איבד 6 הרוגים ו-21 פצועים, ומספר ההרוגים הערבים בפשיטה הגיע אולי לכ-200. בערב נכנסו לוחמי יפתח ללוד, וב-12 ביולי נכנעה רמלה ליחידות קריתי אחרי היתקלות קצרה.

הירי של 12 ביולי

השקט בלוד נמשך שעות ספורות. בבוקר 12 ביולי נכנסו לעיר כמה משוריינים של הלגיון, פרצו חילופי ירי, ולוחמי יפתח, שסברו שמתחילה מתקפת נגד, פתחו באש ברחבי העיר. ההערכות על מספר ההרוגים רחוקות זו מזו. מוריס, על סמך "ספר הפלמ"ח", מביא כ-250 הרוגים ערבים; ההיסטוריון הפלסטיני עארף אל-עארף רשם 426. הפרק השנוי ביותר במחלוקת הוא הריגת עצורים במסגד דהמש: מוריס כותב על עשרות עצורים לא חמושים שנהרגו, ואילו עדויות פלסטיניות נוקבות במספרים גבוהים בהרבה.

הגירוש

בשעה 13:30 ב-12 ביולי יצאה פקודה חתומה בידי רבין, שהורתה לחטיבת יפתח לגרש במהירות את תושבי לוד. תושבי רמלה הוצאו בימים שאחר כך. ב-13 ביולי החלו עשרות אלפי בני אדם לצעוד מזרחה בחום הקיץ אל קווי הלגיון, ואחרים הוסעו באוטובוסים ובמשאיות. עד 14 ביולי דיווח צה"ל שכמעט לא נותרו תושבים ערבים בשתי הערים.

שתי שאלות שנויות עדיין במחלוקת. הראשונה היא מי החליט. אין פקודה כתובה של דוד בן גוריון. בכתב היד של זיכרונותיו תיאר רבין פגישה שבה השיב בן גוריון על שאלה בדבר האוכלוסייה בתנועת יד שפירושה "גרשו אותם". הצנזורה הסירה את הקטע, והניו יורק טיימס פרסם אותו באוקטובר 1979. אלון אמר לימים שלא ביקש ולא קיבל רשות לגירוש, וההיסטוריון יואב גלבר דוחה את גרסת רבין וטוען שבן גוריון לא נהג לתת פקודות בתנועות יד. השאלה השנייה היא כמה מתו בדרך. מוריס כותב על "קומץ ואולי עשרות" שמתו מחום ומתשישות; אל-עארף העריך כ-500. ספירה מהימנה אין.

הבלימה מול לטרון

השלב השני החל באמצע יולי ונתקל בביצורים שכבר עצרו שתי מתקפות. לוחמי יפתח והראל כבשו גבעות וכפרים במבואות, אבל ההסתערויות החוזרות לא הביאו לנפילת מצודת לטרון ולא פתחו את הדרך לרמאללה. האבדה הכבדה ביותר בקרב יחיד הייתה ב-18 ביולי בח'רבת קורקור, שם רשומים בתיעוד הפלמ"ח 44 הרוגים. באותו ערב נכנסה לתוקף ההפוגה השנייה, שכפתה מועצת הביטחון, והניסיון נזנח. בסך הכול רושם הפלמ"ח 91 מחבריו שנפלו במבצע.

הדרך לירושלים דרך לטרון נותרה חסומה, והמובלעת נשארה בידי ירדן עד מלחמת ששת הימים ב-1967.

התוצאות וההשלכות

מבחינה צבאית הסתיים מבצע דני בתוצאה מעורבת. ישראל הסירה את האיום מעל תל אביב, השיגה את שדה התעופה שהיה לנמל התעופה בן גוריון, תפסה את צומת הרכבת הראשי והרחיבה את השפלה המרכזית. חיים הרצוג תיאר את המכה בלגיון הערבי כעיקר המבצע, ובמובן זה לא הושגה מטרתו הגדולה: הלגיון איבד שתי ערים שבחר לא להגן עליהן, אך שמר על אחיזתו בלטרון ובהר.

ההשלכות האנושיות היו רחבות ועמוקות יותר. לוד ורמלה, שבהן חיו עשרות אלפי תושבים ערבים, היו לערים ישראליות ויושבו בתוך חודשים בעיקר בעולים חדשים, ורק אוכלוסייה ערבית קטנה נותרה בהן. הגירוש הפך למקרה מרכזי בוויכוח ההיסטורי על היווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים, ונחקר לעומק בידי מוריס ואחרים מסוף שנות השמונים. בזיכרון הפלסטיני הוא חלק מן הנכבה; בהיסטוריוגרפיה הישראלית הוא הרגע שבו הוכרעה השאלה מה לעשות באוכלוסייה ערבית כבושה, בשטח ותחת אש, בלי מדיניות כתובה.

לצבא הצעיר היה מבצע דני שיעור בקנה מידה. לראשונה רוכזו כמה חטיבות, שריון ותותחנים תחת פיקוד חזיתי אחד, דגם שאלון יישם שוב בדרום במבצע יואב באוקטובר.

ציר זמן

• 11 ביוני 1948: ההפוגה הראשונה נכנסת לתוקף, ולוד ורמלה נותרות בידי הערבים.
• 9 ביולי 1948: ההפוגה פוקעת ומבצע דני נפתח.
• 10 ביולי 1948: כוחות צה"ל כובשים את שדה התעופה הסמוך ללוד.
• 11 ביולי 1948: גדוד 89 פושט דרך לוד; לוחמי יפתח נכנסים לעיר בערב.
• 12 ביולי 1948: ירי בלוד, כניעת רמלה ויציאת פקודת הגירוש.
• 13 ביולי 1948: תושבי לוד יוצאים לצעדה מזרחה אל קווי הלגיון.
• 18 ביולי 1948: אבדות כבדות בח'רבת קורקור; ההפוגה השנייה נכנסת לתוקף בערב.
• 23 באוקטובר 1979: הניו יורק טיימס מפרסם את הקטע שהצנזורה הסירה מזיכרונות רבין.