מבצע עופרת יצוקה (2008 עד 2009)

מבצע עופרת יצוקה היה מבצע צבאי ישראלי של 22 ימים ברצועת עזה, מ-27 בדצמבר 2008 ועד 18 בינואר 2009. הוא נפתח באחד מימי התקיפות האוויריות הכבדים ביותר בתולדות העימות, נמשך בפלישה קרקעית מ-3 בינואר, והסתיים בהפסקת אש ישראלית חד-צדדית, שאחריה, כעבור שעות, הודיע חמאס על הפסקת אש משלו. המטרה המוצהרת של ישראל הייתה לעצור את ירי הרקטות ופצצות המרגמה על יישובי הדרום ולהחליש את חמאס. המבצע השיג ירידה חדה בירי לתקופה, השאיר את חמאס בשלטון, גבה את חייהם של יותר מאלף פלסטינים ושל שלושה-עשר ישראלים, והוליד ועדת חקירה של האו"ם, ועדת גולדסטון, שהפכה לזירת מאבק בפני עצמה. זו הייתה הראשונה במלחמות הגדולות של העימות שבא אחרי ההתנתקות ב-2005.

ההרגעה שנכשלה

חמאס שלט לבדו בעזה מאז יוני 2007, וירי הרקטות על שדרות ועל יישובי העוטף נמשך גם בחודשים שאחר כך. ב-19 ביוני 2008 נכנסה לתוקף הרגעה של שישה חודשים בתיווך מצרי. בחודשיה הראשונים ירד הירי באופן דרמטי. כל צד האשים את האחר בהפרת התנאים: חמאס טען שישראל לא הקלה על המצור כמצופה, וישראל טענה שחמאס מנצל את השקט כדי להתחמש ולחפור.

ב-4 בנובמבר 2008 פשטו כוחות צה"ל על מנהרה ליד דיר אל-בלח, שלפי הצבא נחפרה לעבר הגבול כדי לחטוף חיילים, חשש שהתחדד מאז חטיפת גלעד שליט שנתיים קודם. כמה לוחמי חמאס נהרגו, וחמאס השיב בירי רקטות כבד. כשההרגעה פקעה ב-19 בדצמבר הודיע חמאס שלא יאריך אותה, ובימים שאחר כך נחתו בישראל עשרות רקטות ופצצות מרגמה. ישראל התכוננה למבצע חודשים.

הכוחות והמטרות

מקבלי ההחלטות בצד הישראלי היו ראש הממשלה אהוד אולמרט, בחודשי כהונתו האחרונים, שר הביטחון אהוד ברק ושרת החוץ ציפי לבני. בראש המבצע עמדו הרמטכ"ל גבי אשכנזי ואלוף פיקוד הדרום יואב גלנט. לקחי מלחמת לבנון השנייה עיצבו אותו: הכנה קפדנית, מודיעין שנאסף במשך חודשים, תפקיד מרכזי לכוחות מילואים שאומנו מראש, ומאמץ לשמור על שליטה הדוקה במסרים לתקשורת ולציבור.

מולם עמדו גדודי עז א-דין אל-קסאם, הזרוע הצבאית של חמאס, יחד עם הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני וארגונים קטנים יותר. חמאס הכין עמדות הגנה, בניינים ממולכדים ומנהרות באזורים העירוניים הצפופים של הרצועה, והחזיק רקטות שטווחן הגיע לכ-40 קילומטרים.

מטרות הקבינט היו מוגבלות ומנוסחות במונחים ביטחוניים: הפחתה משמעותית של הירי ושיפור המצב הביטחוני של תושבי הדרום. הפלת שלטון חמאס או שחרור שליט לא הוגדרו כמטרות.

מהלך המבצע

השלב האווירי, 27 בדצמבר עד 2 בינואר

בסביבות 11:30 בבוקר 27 בדצמבר, יום שבת, תקפו עשרות מטוסים ישראליים מטרות ברחבי הרצועה בתוך דקות. בין המטרות הראשונות היו תחנות משטרה ומפקדות ביטחון של חמאס, ובהן טקס סיום קורס שוטרים בעיר עזה. ישראל ראתה במשטרה חלק מהמנגנון הצבאי של חמאס; ארגוני זכויות אדם פלסטיניים ובינלאומיים מנו את רוב השוטרים שנהרגו כאזרחים, מחלוקת שעוברת כחוט השני בכל ספירות הנפגעים שבאו אחר כך. בימים הבאים תקף חיל האוויר משגרי רקטות, מחסני נשק, מנהרות הברחה בגבול מצרים, מבני ממשל ובתים של מפקדי חמאס.

ירי הרקטות נמשך לאורך כל המבצע. רקטות הגיעו לאשדוד ולגדרה, ולראשונה גם לבאר שבע, ומאות אלפי ישראלים נוספים נכנסו לטווח.

השלב הקרקעי, 3 עד 18 בינואר

בערב 3 בינואר 2009 נכנסו לרצועה חטיבות חי"ר ושריון, חצו אותה לשניים מדרום לעיר עזה וכיתרו את פאתי העיר. הלחימה התנהלה בעיקר בשטחים פתוחים ובנויים למחצה בשולי הערים, בשכונות כמו זייתון, ג'באליה ותל אל-הווא. הצבא נמנע מהסתערות מלאה אל לב העיר הצפוף ואל מחנות הפליטים.

כמה אירועים בשלב הקרקעי עמדו אחר כך במרכז חקירות. ב-6 בינואר פגעה אש מרגמות ישראלית באזור בית ספר של האו"ם בג'באליה, אל-פאחורה, ששימש מקלט; הדיווחים על מספר ההרוגים ועל נוכחות חמושים היו שונים זה מזה. ב-15 בינואר פגעו פגזים ישראליים במתחם סוכנות הסעד של האו"ם (אונר"א) בעיר עזה. השימוש של צה"ל בתחמושת זרחן לבן באזורים מיושבים ספג ביקורת מארגוני זכויות אדם, והצבא הודיע אחר כך שהגביל את השימוש בה.

בצד הישראלי נהרגו עשרה חיילים, ארבעה מהם מאש כוחותינו, ושלושה אזרחים נהרגו מרקטות. ב-18 בינואר הכריזה ישראל על הפסקת אש חד-צדדית; חמאס הודיע על רגיעה לשבוע כשתים-עשרה שעות אחר כך. כוחות צה"ל האחרונים יצאו מהרצועה ב-21 בינואר, יום אחרי השבעתו של נשיא ארצות הברית ברק אובמה.

הנפגעים והמחלוקת על המספרים

מספרי ההרוגים הפלסטינים שונים ממקור למקור, בעיקר בשאלה מי נחשב לוחם:

• בצלם, ארגון זכויות האדם הישראלי, מנה 1,391 הרוגים פלסטינים, ולפיו 350 מהם השתתפו בלחימה.
• המרכז הפלסטיני לזכויות האדם מנה 1,417 הרוגים, ולפי ספירתו רובם אזרחים ושוטרים.
• צה"ל העמיד את המספר על 1,166, ולפיו 709 מהם היו חברי ארגונים חמושים ו-295 אזרחים לא מעורבים, והשאר לא סווגו.

אלפי בתים נהרסו או ניזוקו, וכן מפעלים, מבני ממשל ותשתיות.

דוח גולדסטון

בינואר 2009 הקימה מועצת זכויות האדם של האו"ם ועדה לבירור העובדות, שבראשה הועמד השופט הדרום-אפריקאי ריצ'רד גולדסטון. ישראל סירבה לשתף פעולה בטענה שהמנדט של המועצה חד-צדדי. דוח הוועדה, שפורסם ב-15 בספטמבר 2009, האשים הן את צה"ל והן את הארגונים הפלסטיניים בפשעי מלחמה ובפשעים אפשריים נגד האנושות, והיה חמור במיוחד כלפי ישראל.

ישראל דחתה את הדוח כמוטה ורווי טעויות, ופרסמה תיאור מפורט משלה של המבצע ושל החקירות הצבאיות שערכה. המועצה אימצה את הדוח באוקטובר 2009. ב-1 באפריל 2011 כתב גולדסטון ב"וושינגטון פוסט" שמידע שהתגלה מאז, ובכלל זה מהחקירות של ישראל עצמה, הביא אותו למסקנה שישראל לא פגעה באזרחים במכוון כמדיניות. שלושת חברי הוועדה האחרים הודיעו ששום דבר לא השתנה במסקנות הדוח.

התוצאות והמשמעות

בטווח הקצר השיגה ישראל את מטרתה המוצהרת. ירי הרקטות ירד לרמתו הנמוכה ביותר מזה שנים ונשאר נמוך לתקופה. ואולם חמאס נשאר בשלטון, שיקם את כוחותיו והצטייד ברקטות לטווח ארוך יותר, והמצור נשאר הטענה המרכזית בעזה. המבצע קבע דפוס שחזר במבצע עמוד ענן ב-2012 ובמבצע צוק איתן ב-2014: סבב של אש עזה, מהלך קרקעי מוגבל או בלי מהלך כזה, הפסקת אש בתיווך מצרי או חד-צדדית, וויכוח בינלאומי סוער על הפגיעה באזרחים ועל דיני המלחמה.

המבצע הותיר סימנים גם בתוך ישראל. ההשלכות המשפטיות שלו הביאו את הצבא לחזק את מנגנוני התחקיר והחקירה הפנימיים ואת תפקידם של היועצים המשפטיים בהחלטות על מטרות. בעזה, המשפחות שאיבדו קרובים ובתים באותם שלושה שבועות הפכו לחלק מזיכרון קולקטיבי של הרס חוזר, שכל סבב נוסף העמיק.

ציר זמן

• 19 ביוני 2008: הרגעה בתיווך מצרי בין ישראל לחמאס נכנסת לתוקף.
• 4 בנובמבר 2008: כוחות צה"ל פושטים על מנהרה ליד דיר אל-בלח; ירי הרקטות מתחדש.
• 19 בדצמבר 2008: ההרגעה פוקעת וחמאס מסרב להאריך אותה.
• 27 בדצמבר 2008: מבצע עופרת יצוקה נפתח בגל תקיפות אוויריות ברחבי הרצועה.
• 3 בינואר 2009: כוחות קרקע של צה"ל נכנסים לרצועה.
• 6 בינואר 2009: אש מרגמות פוגעת סמוך לבית הספר של האו"ם אל-פאחורה בג'באליה.
• 18 בינואר 2009: ישראל מכריזה על הפסקת אש חד-צדדית; חמאס מודיע על רגיעה כעבור שעות.
• 21 בינואר 2009: כוחות צה"ל האחרונים יוצאים מרצועת עזה.
• 15 בספטמבר 2009: דוח גולדסטון מתפרסם.
• 1 באפריל 2011: גולדסטון מפרסם ב"וושינגטון פוסט" את חשבון הנפש שלו.