עזה וישראל: העימות המזוין מההתנתקות ב-2005 ועד 2023

בשבע בבוקר, 12 בספטמבר 2005, יצאו החיילים האחרונים של צה"ל מרצועת עזה דרך מעבר כיסופים, וכך הסתיימו שלושים ושמונה שנות נוכחות צבאית ישראלית בתוך הרצועה, כפי שתיעד דוח מצב של האו"ם שפורסם באותו יום (נפתח בכרטיסייה חדשה). ממשלת אריאל שרון טענה שהיציאה תצמצם את החיכוך ותשחרר את הצבא משמירה על יישובים מבודדים. בפועל הפכה רצועת החוף הצרה למקור העימות המזוין העיקש ביותר שידעה ישראל בשני העשורים הבאים: אלפי רקטות ופצצות מרגמה, מצור שעיצב את חייהם של כשני מיליון בני אדם, חמישה מבצעים צבאיים גדולים וסבבים קטנים רבים, ולבסוף מתקפת 7 באוקטובר 2023, שסגרה את התקופה ופתחה מלחמה מסדר גודל אחר.

נסיגה בלי הסכם

תוכנית ההתנתקות הייתה חד-צדדית מלכתחילה. שרון, שהוביל את מפעל ההתיישבות במשך רוב הקריירה שלו, הגיע בשנות האינתיפאדה השנייה למסקנה שהאחיזה בעזה עולה יותר משהיא מניבה. באוגוסט 2005 פינתה ישראל את כל 21 היישובים ברצועה ועוד ארבעה בצפון השומרון, ופירקה את בסיסיה. הצבא לא מסר דבר לשותף למשא ומתן; הוא פשוט יצא, והשאיר בידי ישראל את השליטה במרחב האווירי של עזה, במים הטריטוריאליים שלה וברוב מעברי היבשה.

ההסדר הזה השאיר פתוחה את השאלה מי ישלוט בעזה, והתשובה הגיעה מהר. בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית ב-25 בינואר 2006 זכה חמאס ברוב המושבים. ישראל, ארצות הברית והאיחוד האירופי סירבו לעבוד עם ממשלה בראשות חמאס כל עוד לא תכיר בישראל, תוותר על אלימות ותקבל את ההסכמים הקודמים. חמאס סירב. ירי הרקטות, שהחל עוד באינתיפאדה השנייה בקסאמים פשוטים ששוגרו לעבר שדרות ויישובי העוטף, נמשך והתרחב.

שליט, ההשתלטות והמצור

ב-25 ביוני 2006 חדרו לישראל דרך מנהרה ליד כרם שלום חמושים מחמאס, מוועדות ההתנגדות העממית ומצבא האסלאם. הם תקפו צוות טנק, הרגו שני חיילים וחטפו לרצועה את השלישי, רב"ט גלעד שליט. שלושה ימים אחר כך פתחה ישראל במבצע גשמי קיץ, המבצע הקרקעי והאווירי הגדול הראשון ברצועה מאז היציאה ממנה. הוא נמשך, עם שלב שני בשם ענני סתיו, עד הפסקת האש ב-26 בנובמבר 2006. שליט נשאר בשבי.

הפעלת הסרטון: ערוץ 10: חטיפת גלעד שליט לעזה, 25.06.2006

הפילוג הפוליטי הפלסטיני הפך אז לאלים. בין 7 ל-15 ביוני 2007 הביסו לוחמי חמאס את הכוחות הנאמנים לפתח ולנשיא מחמוד עבאס והשתלטו על הרצועה כולה. מאז נשלטו עזה והגדה המערבית בידי שתי רשויות פלסטיניות יריבות. ישראל הידקה את ההגבלות על תנועת סחורות ואנשים, ומצרים סגרה ברובו את מעבר רפיח מצדה. ב-19 בספטמבר 2007 הכריז הקבינט המדיני-ביטחוני על עזה "שטח עוין", הגדרה שאפשרה להגביל את אספקת הדלק והחשמל ואת מעבר הסחורות.

המצור הפך לעובדה המרכזית בחיי עזה ולנקודת המחלוקת המרכזית סביבה. ישראל הציגה את ההגבלות כהכרח, כדי למנוע מחמאס נשק וחומרים לייצור רקטות ולחפירת מנהרות. סוכנויות האו"ם וארגוני זכויות אדם תיארו אותן כענישה קולקטיבית של אוכלוסייה אזרחית, ותיעדו את השפעתן על הכלכלה, על המים, על החשמל ועל מערכת הבריאות. מתחת לגבול עם מצרים פעלה רשת מנהרות הברחה שהעבירה גם מוצרי צריכה וגם נשק.

הכוחות משני הצדדים

צה"ל, באמצעות פיקוד הדרום ואוגדת עזה, עמד מול כמה ארגונים חמושים ולא מול ארגון אחד. הגדול שבהם היה הזרוע הצבאית של חמאס, גדודי עז א-דין אל-קסאם, שהתפתחה בשנים האלה מכוח גרילה לצבא מאורגן עם חטיבות, מערך רקטות שטווחו הלך וגדל, יחידות ימיות ואוויריות ורשת ענפה של מנהרות תת-קרקעיות. הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני וזרועו, סראיא אל-קודס, שנתמכו מקרוב בידי איראן, היו הכוח השני, ולעתים ירו באופן עצמאי מחמאס. ארגונים קטנים יותר, ובהם ועדות ההתנגדות העממית, הוסיפו לירי.

גם הכלים של ישראל השתנו. הכוח האווירי והתקיפות המדויקות נשארו בלב הפעולה, לצד כניסות קרקעיות מעת לעת. השינוי הגדול ביותר היה דווקא בהגנה. ב-7 באפריל 2011 ביצעה כיפת ברזל את היירוט המבצעי הראשון שלה, של רקטת גראד ששוגרה לעבר אשקלון. בתוך שנים ספורות הגנו סוללות כיפת ברזל על רוב ערי ישראל, והמאזן של כל סבב שבא אחר כך השתנה: רקטות עדיין נפלו והרגו, אבל הרבה פחות ממה שמספרן היה מנבא בעבר. בקרקע עבר האיום אל מתחת לאדמה, ומ-2014 הפכו מנהרות התקיפה שחצו את הגבול לעדיפות ראשונה במעלה. ישראל השיבה בפרויקט הנדסי בקנה מידה לאומי: מכשול שכלל קיר תת-קרקעי עמוק, חיישנים וגדר גבוהה מעל הקרקע לכל אורך גבול הרצועה, והוכרז כמושלם בסוף 2021. מתכנניו חשבו על לוחמים שיבואו מתחת לאדמה. ב-7 באוקטובר 2023 הם באו מעליה.

מהלך העימות

מההרגעה ועד עופרת יצוקה, 2008 עד 2009

הרגעה של שישה חודשים בתיווך מצרי נכנסה לתוקף ב-19 ביוני 2008. היא צמצמה מאוד את הירי, אבל קרסה בנובמבר, אחרי פשיטה ישראלית על מנהרה ליד דיר אל-בלח ב-4 בנובמבר וירי הרקטות הכבד שבא בעקבותיה. כשההרגעה פקעה בדצמבר, פתחה ישראל ב-27 בדצמבר 2008 במבצע עופרת יצוקה בגל תקיפות אוויריות, וב-3 בינואר 2009 נכנסו כוחות קרקע לרצועה. עד שהכריזה ישראל על הפסקת אש חד-צדדית ב-18 בינואר נהרגו לפחות 1,166 פלסטינים לפי צה"ל, ו-1,391 לפי ארגון זכויות האדם הישראלי בצלם; שתי הספירות נחלקו בחדות בשאלה כמה מההרוגים היו לוחמים. שלושה-עשר ישראלים נהרגו. ועדה של האו"ם בראשות ריצ'רד גולדסטון האשימה הן את ישראל והן את הארגונים הפלסטיניים בהפרות חמורות, וישראל דחתה את הדוח.

משטים, עסקת חילופין ועמוד ענן, 2010 עד 2012

המצור עצמו הפך לזירת עימות ב-2010, כשלוחמי השייטת השתלטו ב-31 במאי על משט בהובלה טורקית שניסה להגיע לעזה, ותשעה פעילים שהיו על סיפון המאווי מרמרה נהרגו בעימות על הסיפון. אחרי האירוע הקלה ישראל את רשימת הסחורות שהותר להכניס לרצועה, אך הסגר הימי נשאר בתוקף.

ב-18 באוקטובר 2011, אחרי חמש שנות משא ומתן, שוחרר גלעד שליט תמורת 1,027 אסירים פלסטינים שהוחזקו בישראל. בין המשוחררים היה יחיא סינוואר, שלימים עמד בראש חמאס בעזה. שנה אחר כך, ב-14 בנובמבר 2012, חיסלה ישראל את מפקד הזרוע הצבאית של חמאס, אחמד ג'עברי, ופתחה במבצע עמוד ענן. במשך שמונה ימים הגיעו רקטות לאזור תל אביב לראשונה מאז מלחמת המפרץ ב-1991, כיפת ברזל עמדה במבחן הגדול הראשון שלה, ומצרים תיווכה הפסקת אש ב-21 בנובמבר בלי מבצע קרקעי ישראלי.

צוק איתן, 2014

הסבב הארוך והקטלני ביותר לפני 2023 החל ב-8 ביולי 2014, אחרי חטיפתם ורציחתם של שלושה נערים ישראלים בגדה המערבית, גל מעצרים והסלמה בירי הרקטות. מבצע צוק איתן נמשך חמישים יום, עד 26 באוגוסט. השלב הקרקעי שלו התמקד במנהרות התקיפה שחצו את הגבול, וכמה מהן שימשו את לוחמי חמאס להגיח לשטח ישראל. לפי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA) נהרגו 2,205 פלסטינים, לפחות 1,483 מהם אזרחים, ובצד הישראלי נהרגו 71, מהם 66 חיילים. חלקים גדולים משכונות כמו שג'אעייה בעזה ומאזורים בבית חאנון וברפיח נהרסו.

הפגנות בגדר, סבבים קצרים ושומר החומות, 2018 עד 2021

מ-30 במרץ 2018 הביאו הפגנות המוניות בגדר הגבול, שכונו "צעדת השיבה", עימותים שבועיים שנמשכו עד עמוק לתוך 2019. פלסטינים רבים נהרגו ונפצעו מאש צה"ל בגדר, ובצד הישראלי שרפו בלוני תבערה ועפיפונים שדות ויערות. ישראל טענה שחמאס השתמש בהפגנות כמסווה לפיגועים בגדר; ארגונים פלסטיניים ובינלאומיים טענו שחיילים ירו במפגינים לא חמושים. סבבי לחימה קצרים פיסקו את התקופה, ובהם מבצע חגורה שחורה נגד הג'יהאד האסלאמי בנובמבר 2019, שנפתח בחיסול מפקד הארגון בצפון הרצועה, בהאא אבו אל-עטא.

במאי 2021, על רקע מתיחות בירושלים, ירה חמאס ב-10 במאי רקטות לעבר העיר. ישראל השיבה במבצע שומר החומות, אחד-עשר ימים של תקיפות מהאוויר ומהקרקע, ובהן תקיפת הרשת התת-קרקעית שצה"ל כינה "המטרו". בתוך ישראל חפפה הלחימה לאלימות קשה בין יהודים לערבים בערים המעורבות.

הכלה וגבולותיה, 2021 עד 2023

הסבבים שבאו אחר כך כוונו נגד הג'יהאד האסלאמי, בזמן שחמאס נשאר מחוץ ללחימה: מבצע עלות השחר ב-5 עד 7 באוגוסט 2022, ומבצע מגן וחץ מ-9 עד 13 במאי 2023. במערכת הביטחון התגבשה ההערכה שחמאס מורתע, ושצעדים כלכליים, ובהם היתרי עבודה לתושבי עזה בישראל, נותנים לו סיבות לשמור על השקט. ההערכה הזאת התבררה כטעות הרת אסון.

התוצאות וההשלכות

במשך שמונה-עשרה שנה אף סבב לחימה לא שינה את המשוואה הבסיסית. חמאס נשאר בשלטון, ספג מכות קשות והשתקם; ישראל תקפה, נסוגה וחיכתה להסלמה הבאה. בכירים ופרשנים בישראל כינו את הגישה "כיסוח הדשא", כלומר הרעיון שמבצעים תקופתיים ישחקו את יכולות חמאס בלי המחיר של כיבוש מחדש. מבקרים בישראל טענו שהגישה דוחה הכרעה ומאפשרת לאויב לגדול; מבקרים בעולם הצביעו על המחיר שגבתה מאזרחי עזה ועל השפעת המצור.

לתושבי שדרות ויישובי העוטף פירשה התקופה אזעקות, מקלטים וחמש-עשרה שניות לכל היותר כדי להגיע למרחב מוגן. לתושבי עזה פירשה הרס חוזר, אבטלה, הגבלות תנועה ושלטון שלא עמד לבחירות מאז 2006. הפסקות אש תווכו שוב ושוב, בדרך כלל בידי מצרים ולעתים עם קטר והאו"ם, ואף אחת מהן לא הניבה הסדר יציב.

ההסדרים שכן היו קיימים היו מעשיים ולא מדיניים. מ-2018 מימנו כספים קטריים דלק, משכורות וסיוע למשפחות עניות בעזה, והועברו בהסכמת ישראל מתוך אמונה שהקלה כלכלית תקנה שקט. ישראל העניקה בשנים שאחר כך אלפי היתרי עבודה לתושבי הרצועה. לכל צעד כזה היו מצדדים, שראו בו דרך להפריד בין האוכלוסייה האזרחית לחמאס, ומבקרים, שטענו שהוא מחזק את אחיזת חמאס ברצועה ואת יכולתו להתכונן למלחמה. הרשות הפלסטינית ברמאללה, שאיבדה את עזה ב-2007, לא חזרה אליה, והסכמי הפיוס החוזרים בין פתח לחמאס לא יושמו.

מורשת וזיכרון

התקופה הסתיימה עם שחר 7 באוקטובר 2023, כשלוחמים בהובלת חמאס פרצו את הגבול בעשרות מקומות ותקפו יישובים, מוצבים ומסיבת מוזיקה. מתקפת 7 באוקטובר והמלחמה בחמאס שבאה אחריה פתחו מחדש כל הנחת יסוד של השנים שקדמו: ערכה של ההתנתקות, מדיניות ההכלה, ההסתמכות על הרתעה ועל טכנולוגיה, והאמונה שחמאס מעדיף לשלוט מאשר להילחם. בישראל נקראות השנים 2005 עד 2023 כיום פעמים רבות לאחור, מנקודת המבט של אותו בוקר, כהקדמה ארוכה שסימני האזהרה שבה לא הובנו. אם הקריאה הזאת הוגנת כלפי ההחלטות שהתקבלו בכל שלב, זו שאלה שההיסטוריונים ימשיכו להתווכח עליה.

ציר זמן

• 12 בספטמבר 2005: כוחות צה"ל האחרונים יוצאים מרצועת עזה, וההתנתקות מושלמת.
• 25 בינואר 2006: חמאס זוכה בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית.
• 25 ביוני 2006: פשיטה ליד כרם שלום הורגת שני חיילים; גלעד שליט נחטף לעזה.
• 15 ביוני 2007: חמאס משלים את השתלטותו על רצועת עזה אחרי קרבות עם פתח.
• 19 בספטמבר 2007: הקבינט המדיני-ביטחוני מכריז על עזה "שטח עוין".
• 27 בדצמבר 2008: מבצע עופרת יצוקה נפתח.
• 7 באפריל 2011: כיפת ברזל מבצעת את היירוט המבצעי הראשון שלה.
• 18 באוקטובר 2011: גלעד שליט משתחרר תמורת 1,027 אסירים פלסטינים.
• 14 בנובמבר 2012: מבצע עמוד ענן נפתח בחיסול אחמד ג'עברי.
• 8 ביולי 2014: מבצע צוק איתן נפתח; הוא מסתיים ב-26 באוגוסט.
• 10 במאי 2021: חמאס יורה רקטות לעבר ירושלים, ומבצע שומר החומות נפתח.
• 7 באוקטובר 2023: כוחות בהובלת חמאס תוקפים את דרום ישראל, והתקופה מסתיימת.