מבצע יואב (1948)

מבצע יואב היה המתקפה שבה שברה ישראל את אחיזת הצבא המצרי בצפון הנגב. הוא נפתח ב-15 באוקטובר 1948 ונמשך רשמית עד הפסקת האש של האו"ם בשעה 15:00 ב-22 באוקטובר, אף שהלחימה ברצועת החוף נמשכה עד תחילת נובמבר. באותו שבוע ביתקו כוחות בפיקוד יגאל אלון את הקווים המצריים לשניים, כבשו את מערך חוליקאת שחסם את הדרך דרומה, נכנסו לבאר שבע ב-21 באוקטובר והותירו חטיבה מצרית של כ-4,000 חיילים מכותרת בפלוג'ה. המבצע הכריע את המלחמה בדרום ושרטט את המסגרת להסכם שביתת הנשק עם מצרים ב-1949.

הנגב המנותק

כשנכנס הצבא המצרי לארץ ב-15 במאי 1948, הוא התקדם בשני צירים: לאורך החוף דרך עזה לעבר אשדוד, ובפנים הארץ דרך באר שבע וחברון לעבר בית לחם. במהלך הקיץ התבצר גם לאורך קו ממזרח למערב, ממג'דל שעל החוף דרך עיראק סווידאן ופלוג'ה ועד בית גוברין. הקו הזה הפריד בין מרכז הארץ לבין כשני תריסר היישובים היהודיים בנגב, ובהם נגבה, שעמדה בהתקפות מצריות במאי וביולי. קרבות כמו יד מרדכי וניצנים המחישו עד כמה חשופים היו יישובי הדרום.

תנאי ההפוגה התירו לשיירות ישראליות לעבור דרך הקווים המצריים כדי לספק את הנגב, אבל המצרים חסמו אותן שוב ושוב, והאספקה עברה לאוויר, בהיקף קטן. בינתיים הציע המתווך מטעם האו"ם, הרוזן פולקה ברנדוט, בספטמבר למסור את הנגב לצד הערבי. ההנהגה הישראלית הסיקה שרק הכרעה צבאית תשאיר את הנגב בידיה, והממשלה אישרה ב-6 באוקטובר מתקפה שכונתה תחילה "עשר המכות".

שמו הסופי של המבצע ניתן לזכרו של יצחק דובנו, קצין פלמ"ח שכינויו המחתרתי היה "יואב", שתכנן את הגנת נגבה ויד מרדכי ונהרג בהפצצה אווירית על נגבה.

הכוחות והתוכנית

אלון, שמונה למפקד חזית הדרום, קיבל את הכוח הגדול ביותר שריכז צה"ל עד אז בזירה אחת: - חטיבת גבעתי; - חטיבת יפתח, שהועברה דרומה אחרי מבצע דני; - חטיבת הנגב, שכבר ישבה בתוך המובלעת; - גדוד משוריין מחטיבה 8, קבוצת ארטילריה גדולה וחיל האוויר; - מ-18 באוקטובר, חטיבת עודד כתגבורת.

מולם עמד חיל המשלוח המצרי, בן כמה חטיבות, שעיקר כוחו על החוף ובאזור פלוג'ה. התוכנית הייתה לתקוע טריז בין האגף החופי לאגף הפנימי של המצרים, לפתוח פרוזדור ליישובי הנגב ואז להשמיד את הכוחות המופרדים בזה אחר זה.

מהלך המתקפה

השיירה וההפצצות

ב-15 באוקטובר נשלחה שיירת אספקה לנגב ונורתה כשעברה ליד העמדות המצריות. התקרית שימשה אות הפתיחה. בערב הפציצו מטוסי חיל האוויר שדות תעופה ובסיסים מצריים בעזה, במג'דל, בבאר שבע ובבית חנון. בלילות הבאים מיקשו יחידות יפתח את מסילת הרכבת ואת הכביש החופי ליד בית חנון ואיימו על נתיב הנסיגה המצרי, וגבעתי תקפה לעבר הצומת שממזרח לעיראק סווידאן כדי לנתק את הדרך בין פלוג'ה לבית גוברין.

חוליקאת

המפתח לנגב היה רכס חוליקאת, מערך מבוצר של גבעות ששלט על הדרך דרומה. ניסיונות ישראליים קודמים לפנות את האזור לא צלחו. בליל 19 ל-20 באוקטובר תקפה גבעתי שוב, ואחרי לחימה קשה מטווח קצר כבשה את המערך. הפרוזדור לנגב נפתח. האבדות הישראליות בחוליקאת היו כבדות, והמספר המדויק משתנה בין המקורות הישראליים.

באר שבע

אלון פנה עתה לדרום מזרח. במבצע משה, שנפתח בשעה 04:00 ב-21 באוקטובר, תקפו גדודים 7 ו-9 של חטיבת הנגב וגדוד 89 של חטיבה 8 את באר שבע, שבה החזיקו לפי מוריס כ-500 חיילים מצרים. חיל המצב קרס בתוך שעות ותחנת המשטרה נכנעה בבוקר. מוריס מונה כ-120 שבויים מצרים. רוב התושבים האזרחים כבר נמלטו לעבר הר חברון.

בים ולאורך החוף

בערב 22 באוקטובר, שעות אחדות אחרי שהפסקת האש נכנסה לתוקף ביבשה, תקפה יחידת החבלה הימית בפיקוד יוחאי בן נון את ספינת הדגל המצרית "אמיר פארוק" מול חוף עזה בסירות נפץ, והטביעה אותה. שולת מוקשים שעגנה לצדה ניזוקה קשות. הלחימה לאורך החוף נמשכה גם אחרי הפסקת האש. המצרים נטשו את אסדוד (אשדוד) ב-28 באוקטובר ואת מג'דל בין 4 ל-6 בנובמבר, וכוחות צה"ל תפסו את רצועת החוף עד יד מרדכי. מצודת המשטרה בעיראק סווידאן, שהדפה כמה התקפות ישראליות, נכבשה ב-9 בנובמבר וקיבלה את השם מצודת יואב.

כיס פלוג'ה והפסקת האש

מועצת הביטחון קראה להפסקת אש, שנכנסה לתוקף ב-22 באוקטובר, וב-4 בנובמבר קיבלה את החלטה 61. ההחלטה קראה לצדדים להסיג כוחות שהתקדמו מעבר לעמדות שהחזיקו ב-14 באוקטובר, דרישה שישראל לא מילאה (נוסח החלטה 61 (נפתח בכרטיסייה חדשה) מתפרסם באתר ההיסטוריון של מחלקת המדינה האמריקנית). ראלף באנץ', שמילא את מקום המתווך אחרי רצח ברנדוט בספטמבר, ציין שקשה להסביר את הפעולה הישראלית כתגובה גרידא.

הפסקת האש הותירה חטיבה מצרית של כ-4,000 חיילים, בפיקוד הבריגדיר סייד טהא יליד סודאן, מכותרת ב"כיס פלוג'ה" סביב פלוג'ה ועיראק אל-מנשייה. בין קציניה היה רב סרן צעיר בשם גמאל עבד אל-נאצר. החטיבה החזיקה מעמד כל החורף ויצאה עם נשקה רק במסגרת הסכם שביתת הנשק בפברואר 1949. נאצר כתב לימים, בספרו "פילוסופיה של המהפכה" (1954), שחודשי המצור חיזקו את שכנועו שהאויב האמיתי הוא הממשלה בקהיר, ששלחה את הצבא למלחמה בלי הכנה. ארבע שנים אחרי פלוג'ה היה בין מנהיגי הפיכת הקצינים החופשיים ביולי 1952, שהפילה את המלוכה.

למבצע היה גם צד אזרחי. דוח פליטים של האו"ם רשם עלייה של אוכלוסיית הפליטים באזור עזה מכ-100 אלף ל-230 אלף אחרי המתקפה. ב-29 באוקטובר הרגו חיילים מחטיבה 8 תושבים בכפר א-דוואימה שבהר חברון, אירוע שמוריס תיעד על סמך מסמכים ישראליים; ההערכות על מספר ההרוגים נעות בין כ-80 ליותר מ-200.

תוצאות ומשמעות

מבצע יואב שינה את המפה האסטרטגית של הדרום. יישובי הנגב חוברו לשאר המדינה, באר שבע נעשתה עיר ישראלית, והצבא המצרי פוצל בין חוף עזה להר חברון. מבחינה צבאית זו הייתה גם הפעם הראשונה שבה שילב הצבא הצעיר חטיבות חי"ר, שריון, ארטילריה, הפצצות אוויר ופשיטה ימית בתוכנית אחת, בחזית אחת ובפיקוד אחד, מול צבא סדיר ולא מול לוחמים לא סדירים או חיל מצב סמלי. אלון ביקש להמשיך אל הר חברון ולעבר יריחו; דוד בן גוריון סירב, בעיקר מחשש להתערבות בריטית מכוח בריתה עם ירדן.

המבצע הכין גם את הסיבוב הבא. חודשיים אחר כך, במבצע חורב, יצא אלון לסיים את המלחמה בצבא המצרי בדרום, ובמרץ 1949 הביא מבצע עובדה את הדגל הישראלי לים סוף. במבט על מלחמת העצמאות כולה, יואב סימן את הרגע שבו עברה היוזמה בדרום באופן מכריע לידי ישראל.

ציר זמן

• 6 באוקטובר 1948: ממשלת ישראל מאשרת את המתקפה בדרום.
• 15 באוקטובר 1948: שיירה נורית, מטוסי חיל האוויר תוקפים בסיסים מצריים והמבצע נפתח.
• 19 באוקטובר 1948: גבעתי תוקפת את מערך חוליקאת ומשלימה את כיבושו עד 20 באוקטובר.
• 21 באוקטובר 1948: כוחות צה"ל כובשים את באר שבע.
• 22 באוקטובר 1948: הפסקת אש של האו"ם נכנסת לתוקף בשעה 15:00; בלילה מטביע חיל הים את "אמיר פארוק".
• 28 באוקטובר 1948: הכוחות המצריים נוטשים את אסדוד.
• 4 בנובמבר 1948: מועצת הביטחון מקבלת את החלטה 61.
• 9 בנובמבר 1948: כוחות צה"ל כובשים את מצודת המשטרה בעיראק סווידאן.