מבצע עובדה והדרך לאילת (1949)

מבצע עובדה היה המבצע הצבאי האחרון של מלחמת העצמאות. בין 5 ל-10 במרץ 1949 חצו טורים של חטיבות הנגב וגולני את הנגב הדרומי הריק ואת הערבה, והגיעו לחוף מפרץ אילת באום רשרש, תחנת משטרה בריטית נטושה. שם, אחר הצהריים של 10 במרץ, הניפו הלוחמים דגל ישראל מאולתר, שצויר בדיו על סדין לבן. כמעט לא נורו יריות. שם המבצע אמר הכול: המטרה לא הייתה להביס צבא אויב, אלא לקבוע עובדה בשטח, נוכחות ישראלית של ממש עד חוף המפרץ, לפני ששביתת הנשק עם ירדן תקבע את המפה.

גבול על הנייר

הנגב הדרומי, משולש מדברי שמצטמצם לכמה קילומטרים של חוף במפרץ אילת, יועד למדינה היהודית בתוכנית החלוקה של האו"ם מנובמבר 1947. אבל במשך רוב המלחמה לא עמד בו שום צבא. הכוחות המצריים החזיקו בדרכים צפונה יותר, ללגיון הערבי הירדני היו מוצבים קטנים באזור, והבריטים, שעדיין החזיקו כוחות בירדן מכוח החוזה עמה, הציבו חיל מצב בעקבה שמעבר למפרץ.

בתחילת 1949 השתנה המצב. מבצע חורב גירש את הצבא המצרי מן הנגב, ומצרים חתמה עם ישראל על שביתת הנשק ברודוס ב-24 בפברואר 1949. השיחות עם ירדן כבר החלו, וירדן תבעה בהן את הנגב הדרומי. האפשרות שקווי שביתת הנשק יישרטטו לפי המקום שבו יעמדו הכוחות ביום החתימה הייתה ממשית, ומוצא ישראלי לים סוף היה תלוי במי שיגיע ראשון.

היה גם גורם בריטי. אחרי העימות בסיני בינואר שלחה בריטניה תגבורת לעקבה, בצד הירדני של המפרץ, והמתכננים הישראלים נאלצו להניח שכל לחימה ליד המפרץ עלולה לגרור פנימה כוחות בריטיים המחויבים בחוזה להגן על ירדן. התקדמות איטית וזהירה הסתכנה בהגעה אחרי הדיפלומטים. התקדמות מהירה הסתכנה בעימות עם הלגיון, ומאחוריו עם בריטניה.

דוד בן גוריון והמטה הכללי החליטו לצאת לדרך. הפקודות הדגישו שיש להימנע ככל האפשר מלחימה עם הלגיון הערבי, ולהתקדם רק בשטח שיועד לישראל בתוכנית החלוקה.

הכוחות והצירים

על המבצע פיקד יגאל אלון כמפקד חזית הדרום. השתתפו בו שלוש חטיבות, כל אחת בציר משלה: - חטיבת הנגב בפיקוד נחום שריג נעה דרומה מבאר שבע דרך ביר עסלוג' ומכתש רמון, ומשם בוואדיות הצרים של הנגב המרכזי אל ראס א-נקב והחוף. - חטיבת גולני התקדמה בערבה לאורך הגבול הירדני, דרך ממשית ושרשרת מעיינות מדבר, ובהם עין חוסב, עין ע'מר, ע'רנדל ועין ע'דיאן, מקומה של יטבתה של היום. - חטיבת אלכסנדרוני פעלה צפונה יותר, בחזית ים המלח, במהלך משיק שנקרא מבצע עיצוב.

האויבים האמיתיים היו המרחק והשטח. הצירים עברו באזור כמעט בלי דרכים. היה צריך לחלץ רכבים מן החול, מהנדסים פילסו נתיבים, וחלק מן הכוחות סופק מן האוויר. הציר של חטיבת הנגב דרך הקניונים שמדרום למכתש רמון נסקר שבועות ספורים בלבד לפני כן.

המסע לים סוף

המבצע נפתח ב-5 במרץ 1949. בציר המזרחי ירדה גולני בערבה, ויחידות של הלגיון הערבי, שקיבלו הוראה שלא להילחם, נסוגו מעמדות כמו עין ע'מר כשהטורים הישראליים התקרבו. בציר המערבי פילסה חטיבת הנגב את דרכה דרומה בין ההרים. בראס א-נקב, מעל החוף, חזר הלגיון לאייש מוצבים שנטש קודם לכן, אבל גם שם נסוג בלי עימות של ממש.

צפונה משם הפליגו לוחמי אלכסנדרוני מסדום לרוחב ים המלח ונחתו בעין גדי לפני עלות השחר ב-8 במרץ, ואחר כך תפסו את הסביבה עד מצדה. המהלך הביא את החוף המערבי של ים המלח מדרום לעין גדי לשליטת ישראל.

המרוץ בין שתי החטיבות, שכל אחת מהן ביקשה להיות הראשונה שתגיע אל המים, הסתיים באום רשרש. הכוח הקדמי של חטיבת הנגב הגיע ראשון, אחר הצהריים של 10 במרץ, כשעתיים לפני גולני. תחנת המשטרה הייתה ריקה.

דגל הדיו

לא היה בידי הלוחמים דגל ישראל. בהוראת מפקד החטיבה, שריג, אילתרו דגל: סדין לבן ועליו שני פסים כחולים שצוירו בדיו, ומגן דוד שנגזר מערכת עזרה ראשונה ונתפר עליו. סרן אברהם אדן, מפקד פלוגה בגדוד 8 של החטיבה ולימים אלוף במלחמת יום הכיפורים, טיפס על עמוד בתחנת המשטרה והניף אותו, וחייל בשם מיכה פרי צילם את הרגע. התצלום, שמזכיר את תצלום הנפת הדגל באיוו ג'ימה מ-1945, נעשה לאחד המוכרים ביותר מן המלחמה.

"דגל הדיו" מתואר בישראל פעמים רבות כסיומה הסמלי של מלחמת העצמאות. גולני, שהגיעה מאוחר יותר, הניפה דגל רגיל. פסל של דניאל כפרי מציין היום את המקום, שהוכרז אתר מורשת לאומי ב-1994.

תוצאות ומשמעות

ההמשך המדיני בא מהר. בשלב האחרון של השיחות עם ירדן, כשהצבא העיראקי התכונן למסור את הגזרה שלו בשומרון ללגיון הערבי, ניצלה ישראל את מעמדה המחוזק כדי לדרוש שינויים בקו. הסכם סודי מ-23 במרץ 1949 התיר לשרטט מחדש את קו הפסקת האש גם בנגב הדרומי וגם באזור ואדי עארה בצפון. המלך עבדאללה, שביקש להבטיח את אחיזתו בגדה המערבית ולהימנע מחידוש הלחימה, הסכים.

שביתת הנשק עם לבנון נחתמה ב-23 במרץ 1949, וההסכם עם ירדן ב-3 באפריל 1949. בשיחות עם ירדן כבר החזיקו כוחות צה"ל בנגב הדרומי, וקו שביתת הנשק בדרום נקבע לאורך גבול המנדט, כך שאום רשרש והחוף שממערב לעקבה נותרו בידי ישראל. המלחמה, שנפתחה בסוף 1947 בלחימה בערים ובדרכים, הסתיימה על חוף מפרץ מדברי מאות קילומטרים דרומה.

לישראל היו תוצאות המבצע קבועות. העיר אילת צמחה במקום תחנת המשטרה בשנים שאחר כך, ועמה הנמל הישראלי היחיד בים סוף, השער למזרח אפריקה ולאסיה בלי לעבור בתעלת סואץ. חופש השיט במצרי טיראן לאילת הפך לסוגיה מרכזית באסטרטגיה הישראלית: סגירתם בידי מצרים הייתה מן הסיבות למבצע קדש ב-1956 ולמלחמת ששת הימים.

עובדה היה גם מבצע יוצא דופן במלחמה שאופיינה בלחימה קשה ובעקירה המונית. לא היה בו קרב גדול ולא היו בו ערים מיושבות, והצלחתו נשענה על לוגיסטיקה, תזמון ודיפלומטיה יותר מאשר על לחימה. בתולדות מלחמת העצמאות הוא מראה עד כמה המפה הסופית נקבעה לא רק בקרבות המכריעים במרכז ובצפון, אלא גם במסעות אל שטחים ששום צבא עוד לא תבע בפועל.

ציר זמן

• 29 בנובמבר 1947: תוכנית החלוקה של האו"ם מייעדת את הנגב הדרומי למדינה היהודית.
• 24 בפברואר 1949: מצרים וישראל חותמות ברודוס על הסכם שביתת הנשק.
• 5 במרץ 1949: מבצע עובדה נפתח בתנועת טורים דרומה מבאר שבע ואל הערבה.
• 8 במרץ 1949: לוחמי אלכסנדרוני נוחתים בעין גדי אחרי חציית ים המלח.
• 10 במרץ 1949: חטיבת הנגב מגיעה לאום רשרש ומניפה את דגל הדיו; גולני מגיעה כשעתיים אחריה.
• 23 במרץ 1949: ישראל ולבנון חותמות על הסכם שביתת הנשק.
• 3 באפריל 1949: ישראל וירדן חותמות על הסכם שביתת הנשק, והנגב הדרומי נותר בידי ישראל.
• 19 בינואר 1994: מקום הנפת דגל הדיו מוכרז אתר מורשת לאומי.