מאורעות תרפ"א ביפו (1921)

מאורעות מאי 1921 ביפו היו התפרצות האלימות הקטלנית ביותר בין ערבים ליהודים בשנים הראשונות של השלטון הבריטי בארץ ישראל. הם החלו ב-1 במאי 1921 בקטטה בין שתי תהלוכות יריבות של סוציאליסטים יהודים ביפו, ובתוך שעות הפכו להתקפות של ערבים על יהודים ברחבי העיר. בשבוע שלאחר מכן התפשטה האלימות למושבות היהודיות במישור החוף, ובהן פתח תקווה וחדרה. לפי ועדת החקירה הבריטית הרשמית נהרגו 47 יהודים ו-48 ערבים ונפצעו כ-220 בני אדם. בעקבות המאורעות עצרה בריטניה לזמן מה את העלייה היהודית והגדירה מחדש, במונחים זהירים יותר, מה פירושה של הבטחתה לבית לאומי יהודי.

יפו ב-1921

יפו הייתה הנמל הראשי של הארץ והעיר הקוסמופוליטית ביותר בה. רוב תושביה היו ערבים, מוסלמים ונוצרים, אבל חיו בה כמה אלפי יהודים, רבים מהם בשכונות מעורבות וברבעים שלאורך הדרך צפונה לתל אביב. תל אביב עצמה, שנוסדה ב-1909 כפרבר גנים יהודי על דיונות החול של יפו, הייתה עדיין חלק מיפו מבחינה מינהלית.

העיר הייתה גם שער הכניסה של העולים. אחרי המלחמה התחדשה העלייה היהודית, ואנשי העלייה השלישית, רבים מהם סוציאליסטים צעירים מרוסיה ומפולין, עברו ביפו בדרכם למושבות ולמחנות העבודה. ועד הצירים החזיק בעיר את בית העולים, ובימים הראשונים של מאי 1921 התגוררו בו כמאה עולים חדשים.

שנה אחרי מאורעות תר"פ בירושלים כבר השתנתה צורת השלטון הבריטי. מינהל אזרחי בראשות הנציב העליון הרברט סמואל החליף ביולי 1920 את הממשל הצבאי, וועידת סן רמו אישרה את בריטניה כמעצמה המנדטורית. הגופים הפוליטיים הערביים הביעו את התנגדותם להצהרת בלפור בקונגרסים, בעצומות ובמשלחות, בלי הרבה תוצאות. החשש מעלייה יהודית רחבת היקף היה נפוץ, והמצוקה הכלכלית שאחרי המלחמה החריפה אותו.

הכוחות והצדדים

באלימות היו מעורבות כמה קבוצות שיש להבחין ביניהן:

• המפלגה הקומוניסטית היהודית (מ.פ.ס.), קבוצה קטנה ובלתי חוקית שהתנגדה לציונות וקראה ל"ארץ ישראל סובייטית".
• אחדות העבודה, מפלגת הפועלים הציונית המרכזית, שקיימה תהלוכת אחד במאי מאושרת בתל אביב.
• תושבים ערבים של יפו, ומאוחר יותר אנשים מכפרי מישור החוף והשרון, שהצטרפו להתקפות על יהודים ועל מושבות יהודיות.
• משטרת ארץ ישראל, שרוב השוטרים הפשוטים שלה ביפו היו ערבים, וקציניה הבריטים.
• חיילים בריטים והודים, משוריינים והצי המלכותי, שהובאו להשבת הסדר.
• ההגנה שזה עתה הוקמה, חיילים לשעבר של הגדודים העבריים ומתיישבים חמושים, שהגנו על השכונות והמושבות היהודיות.

שבוע של אלימות

1 במאי: יפו

ב-30 באפריל חילקו הקומוניסטים היהודים כרוזים שקראו ל"ארץ ישראל סובייטית". בבוקר 1 במאי יצאה התהלוכה הבלתי מאושרת שלהם, כחמישים איש, מיפו לכיוון תל אביב ונתקלה בתהלוכה המאושרת של אחדות העבודה סמוך לגבול שבין שתי הערים. פרצה תגרת ידיים. המשטרה התערבה כדי לפזר את הקומוניסטים, והעימות גלש לשכונת מנשייה.

תושבים ערבים, שראו יהודים מתקוטטים ושוטרים מסתערים, החלו לתקוף יהודים ברחובות. ועדת הייקרפט קבעה לאחר מכן שהתפשטו שמועות שהיהודים תוקפים ערבים, ושהשמועות האלה סייעו להפוך קטטת רחוב להתקפה כללית. חנויות נבזזו ובתים יהודיים נפרצו בכמה שכונות. רצף האירועים מלמד, כך נראה, עד כמה היה דק הקו שבין ריב פוליטי לאלימות בין קהילות: מחלוקת בין יהודים על סוציאליזם ועל ציונות נקראה ברחוב כהתקפה יהודית, ובתוך שעה כבר לא היו הקומוניסטים המטרה, אלא כל יהודי שנקרה בדרך.

בסביבות 13:30 תקף המון את בית העולים. לפי דוח הוועדה נהרגו או נפצעו אנושות במקום 13 יהודים ו-24 נפצעו. עדים סיפרו לוועדה ששוטרים ערבים השתתפו בהתקפה, והוועדה אישרה שחלק מאנשי המשטרה נטלו חלק באלימות או הובילו אותה.

2 עד 4 במאי: יפו ואבו כביר

ההרג נמשך גם למחרת. ב-2 במאי הגיעה קבוצת תוקפים אל משק חלב באבו כביר, בשוליה המזרחיים של יפו, שבו התגורר כדייר הסופר יוסף חיים ברנר. ברנר, בעל המשק יהודה יצקר, בנו הנער, חתנו ושני דיירים נוספים נרצחו. ברנר היה מגדולי הסופרים העבריים בדורו, ומותו הפך את המאורעות לאירוע מכונן בספרות ובזיכרון העבריים. שלושה ערבים הועמדו לאחר מכן לדין על הרצח וזוכו מחמת הספק.

יהודי יפו נמלטו בהמוניהם לתל אביב, ושם שוכנו אלפים באוהלים ובמבני ציבור. מגינים יהודים בתל אביב, ובהם חיילים משוחררים של הגדודים העבריים, שמרו על גבול העיר. היו גם מעשי נקמה של יהודים, והוועדה רשמה הרוגים ערבים ביפו בימים האלה, אם כי לא יכלה לקבוע כמה מהם נהרגו בידי יהודים.

לא כל אנשי השלטון עמדו מן הצד. מסמכי הוועדה ותיאורים מאוחרים יותר זוקפים לזכות קצין בריטי, מייג'ור ליונל מנסל ז'ון, את הצלתם של כמאה עולים יהודים בזמן ההתקפה ביפו.

הנציב העליון סמואל הכריז על מצב חירום, הטיל צנזורה על העיתונות וביקש תגבורת ממצרים. משחתות נשלחו ליפו ולחיפה. בתוך ימים אחדים חזרו הכוחות לשלוט בעיר.

5 עד 7 במאי: המושבות

עם התפשטות הידיעות והשמועות תקפו חמושים מן הכפרים כמה מושבות יהודיות. תושבי כפר סבא, יישוב קטן ומבודד, נטשו אותו ב-3 במאי אחרי אזעקה; כשביקרו בו קצינים בריטים ב-6 במאי מצאו בתים שרופים. ביום חמישי, 5 במאי, הותקפה פתח תקווה, הוותיקה במושבות האזור, בידי כוח גדול של כפריים. המתיישבים החזיקו מעמד עד שהגיעו כוחות בריטיים והדפו את התוקפים; ארבעה מתושביה היהודים נהרגו.

ב-6 במאי בוצעה פשיטה על חדרה. בדוח ביניים קבעה הוועדה שההתקפה הייתה "מאולתרת בכל מרכיביה" והמשך של מאורעות יפו; שלושה ערבים נהרגו וכמה שוטרים נפצעו. גם רחובות הייתה מאוימת. רוב הנפגעים הערבים בהתקפות על המושבות נפגעו מידי הכוחות הבריטיים ולא מידי המתיישבים. עד 7 במאי שככה האלימות.

המחיר האנושי

הנתונים הרשמיים, כפי שהם מובאים בדוח ועדת הייקרפט, הם אלה:

מקור: Palestine. Disturbances in May, 1921, דוחות ועדת החקירה (Cmd. 1540), 1921.

רוב ההרוגים היהודים נהרגו ביפו ב-1 וב-2 במאי. רוב ההרוגים הערבים נהרגו בידי המשטרה והכוחות הבריטיים שדיכאו את ההתקפות, במיוחד סביב המושבות. הוועדה ציינה שאין ביכולתה לקבוע כמה ערבים נהרגו בידי יהודים.

219 הפצועים במניין זה הם מי שאושפזו: 146 יהודים ו-73 ערבים. הוועדה הסבירה כי חלק מן הפצועים הקלים טופלו מחוץ לבתי החולים, ולכן אין לראות במספר זה מניין של כל הפגיעות.

ועדת הייקרפט

סמואל מינה ועדת חקירה בראשות סר תומס הייקרפט, השופט העליון של ארץ ישראל. הדוח שלה, שהוגש לפרלמנט באוקטובר 1921, זמין היום בנוסח המלא של דוח ועדת הייקרפט (נפתח בכרטיסייה חדשה). אלה היו ממצאיו העיקריים:

• האלימות החלה בעימות אחד במאי בין פלגים יהודיים, אבל האחריות להתקפות שבאו אחריו מוטלת על הערבים, והוועדה לא מצאה שההתפרצות תוכננה מראש.
• הסיבה העמוקה הייתה תחושת מרירות ועוינות של ערבים כלפי יהודים, שנבעה מטענות פוליטיות וכלכליות הקשורות בעלייה היהודית ובמה שנתפס בעיני הערבים כמדיניות הציונית.
• נציגי הציונות לא עשו די כדי להפיג את חששות הערבים, והתנהגותם של חלק מהעולים, ובהם התסיסה הבולשביקית של הקומוניסטים, הזינה את פחדי הערבים.
• אנשי משטרה, רובם בעלי הכשרה חלקית, השתתפו במקרים מסוימים במאורעות, ואילו השלטונות הצבאיים והאזרחיים פעלו בסך הכול כראוי משהתברר היקף האלימות.

המנהיגים הציונים דחו את הדגש שהניחה הוועדה על התנהגות היהודים כגורם, וטענו שהיא רואה בעצם נוכחותם של הקורבנות התגרות. המנהיגים הערבים בירכו על ההכרה בטענותיהם. היסטוריונים קראו מאז את הדוח כניסוח מוקדם של דילמה שליוותה את כל תקופת המנדט: בריטניה התחייבה לבית לאומי ליהודים, אבל ועדות החקירה שלה עצמה קבעו שהמדיניות הזאת היא מקור התסיסה.

תוצאות והשלכות

למאורעות היו השלכות מיידיות ומתמשכות:

• סמואל עצר זמנית את העלייה היהודית. אוניות שהתקרבו לחוף ועליהן כ-300 עולים יהודים לא הורשו לעגון והוחזרו לאיסטנבול. בנאום ביוני 1921 הודיע סמואל שהעלייה תותר במספרים שהכלכלה תוכל לקלוט.
• באותה תקופה מינה סמואל את חאג' אמין אל-חוסייני, שנידון שלא בפניו על חלקו במאורעות ירושלים ב-1920 וקיבל לאחר מכן חנינה, למופתי של ירושלים.
• הבריטים פירקו את שארית הגדודים העבריים, וכך נגוז הרעיון של יחידה יהודית בחיל המצב של המנדט. חלק מיוצאיהם נעשו מדריכים בהגנה.
• המאורעות האיצו את היפרדותה של תל אביב מיפו. אלפי פליטים יהודים מיפו השתקעו בעיר החדשה, וב-1921 קיבלה תל אביב מעמד של יישוב עירוני נפרד.
• שלושה יהודים, אחד מהם שוטר, הורשעו בהריגת ערבים במהלך המאורעות. פסקי הדין עוררו מחאה בחו"ל, ובית המשפט העליון זיכה אותם לאחר מכן מטעמי הגנה עצמית.
• מנהיגים ערבים פנו בעצומה לחבר הלאומים בדרישה לעצמאות ולממשל ייצוגי, ובקיץ 1921 יצאה ללונדון משלחת ערבית בראשות מוסא כאט'ם אל-חוסייני כדי לטעון נגד הצהרת בלפור.
• האלימות שבה לירושלים ב-2 בנובמבר 1921, ביום השנה להצהרת בלפור, כשחמישה יהודים ושלושה ערבים נהרגו ברובע היהודי ובסביבתו.
• כמה כפרים ערביים נקנסו בקנס קיבוצי על חלקם בהתקפות, ובהם טול כרם, קלקיליה וכפר סבא.

התוצאה לטווח הארוך הייתה הצהרת מדיניות בריטית חדשה. הספר הלבן שפרסם שר המושבות וינסטון צ'רצ'יל ביוני 1922 אישר מחדש את הצהרת בלפור, אבל הגדיר את הבית הלאומי כמרכז לעם היהודי בארץ ישראל ולא כהפיכת ארץ ישראל למדינה יהודית, וקשר את העלייה ל"כושר הקליטה הכלכלי" של הארץ.

מורשת וזיכרון

ליישוב אישרו מאורעות יפו את הלקח שכבר הופק בירושלים: אי אפשר לתלות את החיים היהודיים בהגנה הבריטית. ההגנה הצעירה גדלה והתארגנה בשנים שלאחר מכן. נלמד גם לקח שני שעיצב את המשך תקופת המנדט: שההפרדה הכלכלית והפוליטית בין יהודים לערבים, שסמלה היה צמיחת תל אביב כעיר יהודית לצד יפו, תלך ותימשך.

בזיכרון העברי נקראים האירועים מאורעות תרפ"א, על שם השנה העברית ה'תרפ"א, והם קשורים יותר מכול במותו של ברנר, הקבור בבית העלמין טרומפלדור בתל אביב. סיפור הגנתן של פתח תקווה וחדרה הצטרף לסיפור תל חי כחלק מן הנרטיב של המושבות שעמדו על מקומן. בזיכרון הערבי היו האירועים חלק מהתנגדות רחבה יותר למדיניות הציונית של המנדט, נושא שחזר בעוצמה רבה יותר במאורעות תרפ"ט ובמרד הערבי של 1936 עד 1939.

ציר זמן

• 30 באפריל 1921: המפלגה הקומוניסטית היהודית מחלקת כרוזים הקוראים ל"ארץ ישראל סובייטית".
• 1 במאי 1921: עימות בין תהלוכת הקומוניסטים לתהלוכת אחדות העבודה ביפו מצית התקפות של ערבים על יהודים; 13 יהודים נהרגים בבית העולים.
• 2 במאי 1921: יוסף חיים ברנר וחמישה אחרים נרצחים באבו כביר.
• 3 במאי 1921: תושבי כפר סבא נוטשים את המושבה.
• 5 במאי 1921: כפריים ערבים תוקפים את פתח תקווה; ארבעה מתושביה היהודים נהרגים.
• 6 במאי 1921: פשיטה על חדרה.
• 7 במאי 1921: האלימות שוככת.
• אוקטובר 1921: דוח ועדת הייקרפט מוגש לפרלמנט.
• יוני 1922: הספר הלבן של צ'רצ'יל מגדיר מחדש את המדיניות הבריטית כלפי הבית הלאומי היהודי.