מאורעות תר"פ בירושלים (1920)

במשך ארבעה ימים באפריל 1920, מיום ראשון, 4 באפריל, ועד יום רביעי, 7 באפריל, ידעה ירושלים את התפרצות האלימות הגדולה הראשונה בין ערבים ליהודים תחת השלטון הבריטי. היא החלה בחג נבי מוסא, כשעשרות אלפי עולי רגל מוסלמים מילאו את העיר, ומוקדה היה הרובע היהודי בעיר העתיקה. חמישה יהודים וארבעה ערבים נהרגו ויותר ממאתיים בני אדם נפצעו, רובם יהודים. המאורעות ניפצו, אצל יותר מצד אחד, את האשליה שהממשל הצבאי הבריטי יוכל להחזיק את הארץ ברצון טוב בלבד, ודחפו את תנועת הפועלים הציונית להקים את ההגנה כעבור חודשיים.

ירושלים תחת ממשל צבאי

כשהכוחות הבריטיים כבשו את ירושלים בדצמבר 1917, בשלהי המערכה בסיני ובארץ ישראל, הם הקימו ממשל צבאי שנקרא מינהל שטחי האויב הכבושים. קציניו נצטוו לשמור על הסטטוס קוו של החוק והמינהל העות'מאניים עד שוועידת השלום תכריע בעתיד הארץ. בפועל משלו בעיר שכל עדותיה המתינו להכרעה הזאת בחרדה גוברת.

הצהרת בלפור מ-2 בנובמבר 1917, שבה הבטיחה בריטניה לראות בעין יפה "הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל", כבר פורסמה, אך טרם עוגנה בשום מסמך בינלאומי. ועד הצירים בראשות חיים ויצמן הגיע לארץ ב-1918 כדי לייצג את האינטרסים היהודיים, ותביעותיו הרגיזו קצינים בריטים רבים. הנכבדים הערבים, מצדם, ראו בהצהרה איום על עתידו של רוב האוכלוסייה ונשאו עיניהם לדמשק, שבה הכריז שלטונו הערבי של פייסל ב-8 במרץ 1920 על הממלכה הערבית של סוריה, ותבע את ארץ ישראל כחלקה הדרומי.

המושל הצבאי של ירושלים, רונלד סטורס, עמד בראש עיר של אליטות יריבות. ראש העירייה, מוסא כאט'ם אל-חוסייני, נמנה עם אחת המשפחות המוסלמיות המובילות בעיר. פעילים צעירים יותר, ובהם העיתונאי עארף אל-עארף וחאג' אמין אל-חוסייני, אז בשנות העשרים לחייו, ארגנו מועדונים פוליטיים שקראו לאיחוד עם סוריה ולהפסקת העלייה הציונית.

החג והמשבר הפוליטי

חג נבי מוסא היה עלייה לרגל מוסלמית שנתית אל המקאם הסמוך ליריחו, שהמסורת מזהה כקבר משה. תהלוכות מחברון, משכם ומהכפרים התכנסו בירושלים לפני היציאה, ומועד החג נקבע מזה זמן רב סביב עונת הפסחא הנוצרית. ב-1920 חל החג ביום ראשון של הפסחא ובחול המועד פסח, כך שהעיר העתיקה הייתה גדושה בבת אחת במוסלמים, בנוצרים וביהודים.

המתח הפוליטי היה גבוה במיוחד. בפברואר ובמרץ 1920 נערכו בירושלים הפגנות נגד הציונות, והידיעות על ההכרזה בדמשק ועל הקרב בתל חי בגליל העליון התפשטו בארץ. אזהרות שהחג עלול להפוך לאלים הגיעו אל המינהל מכיוונים שונים. מנהיגים יהודים ביקשו הגנה; לפי התיאור שנמסר לאחר מכן לוועדת החקירה, הציב סטורס 188 שוטרים לאירוע.

זאב ז'בוטינסקי, יוצא הגדודים העבריים, ופנחס רוטנברג ארגנו בשבועות שקדמו לחג כמה מאות מתנדבים בארגון הגנה עצמית יהודי. הם התאמנו בגלוי, והשלטונות ידעו עליהם. קיומם יהפוך לסוגיה מרכזית אחרי המאורעות.

הכוחות והצדדים

המעורבים התחלקו לכמה קבוצות ברורות:

• הממשל הצבאי הבריטי בארץ, ובו מחוז ירושלים בראשות רונלד סטורס, המשטרה והכוחות הבריטיים וההודיים בעיר ובסביבתה.
• ההנהגה הפוליטית הערבית בירושלים, ובה ראש העירייה מוסא כאט'ם אל-חוסייני, פעילי המועדון הערבי והמועדון הספרותי והנואמים שפנו אל ההמונים, ובהם עארף אל-עארף וחאג' אמין אל-חוסייני.
• המוני עולי הרגל והתושבים שהשתתפו בהתקפות, ותושבי העיר העתיקה היהודים, רבים מהם קשישים, אנשי דת וחסרי כל אמצעי הגנה.
• ארגון ההגנה העצמית היהודי של ז'בוטינסקי ורוטנברג, שרוב אנשיו היו מחוץ לחומות כשפרצה האלימות.

ארבעה ימים באפריל

יום ראשון, 4 באפריל

בבוקר 4 באפריל התכנסו התהלוכות ליד שער יפו. נואמים פנו אל ההמון, הריעו לפייסל כמלך ותקפו את הציונות. התיאורים של הנאומים שונים זה מזה, אבל ועדת החקירה קבעה לאחר מכן שנעשה בהם שימוש בלשון מסיתה. זמן קצר אחר כך נכנסו חבורות של גברים לעיר העתיקה והחלו לתקוף יהודים ורכוש יהודי. חנויות נבזזו, עוברים ושבים הוכו ונדקרו, וישיבת תורת חיים ברובע המוסלמי נפרצה וספריה הועלו באש.

חיילים בריטים הוכנסו לעיר העתיקה באותו אחר צהריים והשערים נסגרו. מתנדבי ההגנה העצמית נשארו ברובם מחוץ לחומות, ושם הגנו על השכונות היהודיות בעיר החדשה.

יום שני, 5 באפריל, עד יום רביעי, 7 באפריל

ביום שני בבוקר הוצאו החיילים מן העיר העתיקה, וההתקפות התחדשו. ועדת החקירה תיארה את הוצאת הכוחות כטעות בשיקול הדעת. מאוחר יותר ב-5 באפריל הוכרז משטר צבאי והחיילים שבו, אבל הסדר הושב רק בהדרגה בימים שלאחר מכן. עד יום רביעי שככה האלימות ברובה, אף שהעיר נותרה תחת שמירה כבדה.

הבריטים עצרו אנשים משני הצדדים. בין העצורים היו ז'בוטינסקי וקבוצה מחברי ארגון ההגנה העצמית, שהואשמו בהחזקת נשק.

המחיר האנושי

נתוני הנפגעים במאורעות שונים מעט ממקור למקור, ואלה הגרסאות העיקריות:

מקור: הנתונים כפי שהם מובאים אצל ההיסטוריון תום שגב. סקר ארץ ישראל שהכין ממשל המנדט ב-1946 מונה 211 פצועים יהודים ו-21 פצועים ערבים.

רוב הנפגעים היהודים היו תושבי העיר העתיקה, ובהם קשישים ותלמידי מוסדות תורה. זו הייתה ההתקפה הגדולה ביותר על יהודי ירושלים בזיכרון החי, והיא פגעה בקהילה שהייתה מנותקת ברובה מן הפוליטיקה הציונית.

משפטים, חקירה ואחריות

בתי דין צבאיים שפטו עשרות אנשים. עארף אל-עארף וחאג' אמין אל-חוסייני, שהואשמו בהסתה, שוחררו בערבות ונמלטו מן הארץ; כל אחד מהם נידון שלא בפניו לעשר שנות מאסר. ז'בוטינסקי הורשע, בעיקר בהחזקת אקדח, ונידון לחמש עשרה שנות מאסר. גזר הדין החמור עורר סערה בבריטניה ובקרב יהודי העולם. הוא הומתק במהרה, וז'בוטינסקי שוחרר מאוחר יותר ב-1920 במסגרת החנינה שתתואר להלן.

סטורס הדיח את מוסא כאט'ם אל-חוסייני מראשות העירייה בשל חלקו בהפגנות, ומינה במקומו את ראע'ב אל-נשאשיבי, בן משפחה יריבה. המינוי העמיק את היריבות בין מחנה החוסיינים למחנה הנשאשיבים, שליוותה את הפוליטיקה הערבית בארץ ישראל עד סוף תקופת המנדט.

במאי 1920 מינתה ממשלת בריטניה ועדת חקירה צבאית בראשות האלוף סר פיליפ פיילין. היא ישבה כחמישים יום, שמעה 152 עדים בשמונה שפות והשלימה את הדוח שלה בפורט סעיד ב-1 ביולי 1920. הדוח מעולם לא פורסם; עיקריו נמסרו בעל פה להנהגה הציונית, ונוסחו המלא נעשה נגיש לציבור רק כעבור עשרות שנים, דרך הארכיונים הבריטיים. אלה היו מסקנותיו העיקריות:

• שורש האלימות היה באכזבה הערבית מהבטחות עצמאות שלא קוימו, בקושי ליישב בין הגדרה עצמית להצהרת בלפור ובחשש מעלייה יהודית ומשליטה יהודית, שהוזן בתעמולה מדמשק.
• ועד הצירים ופקידי ההסתדרות הציונית נשאו, בשל קוצר רוחם וחוסר זהירותם, באחריות ניכרת לאווירה שקדמה למאורעות.
• ההכנות של המינהל לקראת החג היו לקויות, והוצאת הכוחות בבוקר 5 באפריל הייתה טעות בשיקול הדעת.

מנהיגים ציונים האשימו כמה מהקצינים הבריטים בעידוד ההסתה. חיים ויצמן וריצ'רד מיינרצהגן, הקצין המדיני הראשי, טענו שקולונל ברטי הארי ווטרס טיילור, ראש המטה של אלנבי, דחק בחאג' אמין אל-חוסייני לחולל מהומות. טענה זו לא הוכחה מעולם. המנהיגים הערבים, מצדם, הציגו את המאורעות כמחאה עממית ספונטנית נגד מדיניות שנכפתה בלי הסכמת רוב תושבי הארץ. היסטוריונים כמו בני מוריס ותום שגב רואים בהתפרצות, בדרך כלל, תוצאה של טענות פוליטיות ממשיות, של הסתה מכוונת מצד חלק מהמנהיגים ושל כישלון ביטחוני של השלטונות, ולא של גורם יחיד.

תוצאות והשלכות

המאורעות התרחשו שבועות ספורים לפני החלטה ששינתה את מעמד הארץ. בוועידת סן רמו, שהתכנסה בין 19 ל-26 באפריל 1920, העניקו מעצמות ההסכמה לבריטניה את המנדט על ארץ ישראל, והצהרת בלפור נכללה בתנאיו. ב-1 ביולי 1920 הוחלף הממשל הצבאי במינהל אזרחי בראשות הנציב העליון הרברט סמואל. סמואל, יהודי בעצמו, הכריז על חנינה שחלה על רבים מהמורשעים של אפריל, אך לא על שני האנשים שנחשבו למסיתים העיקריים.

גם הפוליטיקה הערבית לבשה צורה מאורגנת יותר. בדצמבר 1920 בחר הקונגרס הערבי הפלסטיני השלישי, שהתכנס בחיפה, בוועד פועל ערבי בראשות מוסא כאט'ם אל-חוסייני, ראש העירייה שסטורס הדיח. במשך יותר מעשור הוביל הגוף הזה את ההתנגדות הערבית לסעיפים הציוניים של המנדט בעצומות, במשלחות ללונדון ובהפגנות, ובינתיים התחזקו ברקע קולות לוחמניים יותר.

השקט שבא אחרי המאורעות לא נמשך. ב-2 בנובמבר 1921, ביום השנה הרביעי להצהרת בלפור, פרצה שוב אלימות ברובע היהודי בעיר העתיקה. חמישה יהודים ושלושה ערבים נהרגו. הפעם עמדו מגינים יהודים בתוך החומות, והאירוע היה קצר יותר, אבל הוא הראה שהשאלות של אפריל 1920 לא נפתרו.

חאג' אמין אל-חוסייני קיבל מאוחר יותר חנינה, וב-1921 מינה אותו סמואל למופתי של ירושלים. ההחלטה הציבה אדם שהורשע במאורעות בראש הממסד הדתי המוסלמי, ועד היום נמשך הוויכוח אם ביקש סמואל לרתום אותו או פשוט הקל בו ראש.

ליישוב הייתה התוצאה העמוקה ביותר אובדן האמון בהגנה הבריטית. תנועת הפועלים הסיקה שאין לסמוך על השלטונות, וגם לא על אחווה סגורה כמו השומר, וביוני 1920 הקימה את ההגנה, ארגון ביטחון הכפוף למוסדות היישוב עצמו. בתוך שנה עמד הגוף החדש במבחן במאורעות תרפ"א ביפו, והדפוס שנראה בירושלים, מחאה, אלימות, חקירה ובחינה מחודשת של המדיניות, חזר בהיקף גדול יותר במאורעות תרפ"ט.

איך זוכרים את המאורעות

בעברית נקראים האירועים מאורעות תר"פ, על שם השנה העברית ה'תר"פ, ובדרך כלל הם נזכרים כראשונה בסדרת התקפות שהגיעה לשיאה ב-1929 ובמרד הערבי של 1936 עד 1939. בהיסטוריוגרפיה הערבית הם מכונים לא פעם מרד נבי מוסא ומוצגים כמרד עממי מוקדם נגד המדיניות הבריטית והציונית.

הפרשה הותירה חותם אישי גם על שני אנשים שעיצבו את העשורים הבאים. מאסרו של ז'בוטינסקי הפך אותו לגיבור ציבורי והעמיק את שכנועו שרק כוח מזוין יהודי יוכל להבטיח את הבית הלאומי. דרכו של חאג' אמין אל-חוסייני, ממסית מורשע למופתי, הפכה אותו למנהיג הערבי החזק ביותר בארץ ישראל בתקופת המנדט. שני המסלולים החלו בסמטאות הצרות של העיר העתיקה, בארבעה ימים של אפריל 1920.

ציר זמן

• 2 בנובמבר 1917: בריטניה מפרסמת את הצהרת בלפור.
• 9 בדצמבר 1917: ירושלים נכנעת לכוחות הבריטיים.
• 8 במרץ 1920: הכרזה על הממלכה הערבית של סוריה בדמשק.
• 4 באפריל 1920: פרוץ האלימות בעיר העתיקה בחג נבי מוסא.
• 5 באפריל 1920: החיילים מוצאים מן העיר העתיקה בבוקר; הכרזה על משטר צבאי.
• 7 באפריל 1920: האלימות שוככת ברובה.
• 19 עד 26 באפריל 1920: ועידת סן רמו מעניקה לבריטניה את המנדט על ארץ ישראל.
• יוני 1920: הקמת ההגנה.
• 1 ביולי 1920: ועדת פיילין משלימה את הדוח; מינהל אזרחי בראשות הרברט סמואל מחליף את הממשל הצבאי.