האינתיפאדה הראשונה (1987 עד 1993)

האינתיפאדה הראשונה הייתה התקוממות פלסטינית עממית נגד השלטון הישראלי בגדה המערבית וברצועת עזה. היא פרצה ב-9 בדצמבר 1987 במחנה הפליטים ג'באליה שברצועה, התפשטה לשני השטחים בתוך ימים, ונמשכה, בצורה כזו או אחרת, עד חתימת הצהרת העקרונות של אוסלו ב-13 בספטמבר 1993. בניגוד למלחמות שישראל נלחמה עד אז, את האינתיפאדה ניהלו בעיקר אזרחים: נערים שיידו אבנים, סוחרים ששבתו, כפריים שסירבו לשלם מסים. היא גבתה את חייהם של יותר מאלף פלסטינים ושל כמאתיים ישראלים, מילאה את מתקני הכליאה בעשרות אלפי עצורים, ואילצה ישראלים, פלסטינים ואת העולם כולו לבחון מחדש מה הצמיחו עשרים שנות שלטון בשטחים.

עשרים שנה אחרי 1967

כשפרצה ההתקוממות, החזיקה ישראל בגדה ובעזה מאז מלחמת ששת הימים ביוני 1967. דור שלם של פלסטינים גדל תחת ממשל צבאי. רבים מהם עבדו בתוך ישראל, בבנייה, בחקלאות ובשירותים, וחזרו בלילה למחנות ולכפרים שכלכלתם נשענה על שכר ישראלי ועל היתרים ישראליים. ההתיישבות הלכה והתרחבה, בייחוד אחרי עליית הליכוד לשלטון ב-1977. הקרקע, המים והיתרי הבנייה היו בשליטה ישראלית, וכל היבט של חיי היום-יום, מרישיון נהיגה ועד היתר ייצוא, עבר דרך המנהל הצבאי.

ההנהגה הלאומית הפלסטינית, לעומת זאת, ישבה רחוק. אחרי מלחמת לבנון הראשונה גורש אש"ף מביירות והעביר את מטהו לתוניס, שם תקפה אותו ישראל במבצע רגל עץ ב-1985. בשטחים צמח דור חדש של פעילים מקומיים באגודות הסטודנטים, באיגודים המקצועיים, בוועדי הנשים ובתאי הכלא, ורבים מהם חשו שלא תוניס ולא מדינות ערב מביאות להם דבר. ועידת הפסגה של הליגה הערבית בעמאן בנובמבר 1987 עסקה בעיקר במלחמת איראן ועיראק, ובקושי בפלסטינים.

המתח עלה לאורך סתיו 1987. בליל 25 בנובמבר חדר מחבל מהחזית העממית, המפקדה הכללית, מלבנון בגלשן ממונע, והרג שישה חיילים במחנה צבאי ליד קריית שמונה ("ליל הגלשונים"). בקרב פלסטינים בשטחים התקבל הפיגוע בשמחה רבה, כהוכחה שאפשר להכות את הצבא.

הניצוץ וההתפשטות

ב-8 בדצמבר 1987 התנגשה משאית ישראלית ברכבים שהסיעו פועלים פלסטינים ליד מחסום ארז, בקצה הצפוני של רצועת עזה, וארבעה מהם נהרגו, שלושה מתושבי מחנה ג'באליה. התפשטה שמועה שההתנגשות הייתה מכוונת, נקמה על דקירת ישראלי בעזה ימים ספורים קודם לכן. אין כל ראיה לכך, אבל השמועה הספיקה. הלוויות באותו לילה הפכו להפגנות, וב-9 בדצמבר תקף המון בג'באליה מוצב צבאי. חיילים פתחו באש והרגו נער בן שבע עשרה. בתוך ימים התפשטו ההפגנות למחנות האחרים ברצועה, לחאן יונס ולרפיח, ומשם לשכם, לרמאללה, למחנות שסביב ירושלים ולמזרח העיר עצמה.

מערכת הביטחון קראה את האירועים בתחילה כעוד גל חולף של הפרות סדר, מהסוג שכבר הכירה. עברו שבועות עד שהבינה שהפעם זה שונה: ההפגנות לא דעכו, הן הלכו והתארגנו, והשתתפו בהן קהילות שלמות ולא רק חוליות של פעילים.

מי הוביל את ההתקוממות

ההנהגה הלאומית המאוחדת

בינואר 1988 החלו להופיע כרוזים חתומים בידי ההנהגה הלאומית המאוחדת של ההתקוממות, גוף מחתרתי של נציגים מקומיים של פלגי אש"ף העיקריים: פתח, החזית העממית, החזית הדמוקרטית והמפלגה הקומוניסטית הפלסטינית. הכרוזים הממוספרים קבעו את לוח הזמנים של האינתיפאדה: ימי שביתה כללית, השעות שבהן מותר לפתוח חנויות, חרם על תוצרת ישראלית, קריאות להתפטר מהמנהל האזרחי ומהמשטרה, והנחיות על דרכי המחאה. ועדות עממיות בשכונות ובכפרים ארגנו חלוקת מזון, לימודים בבתים כשהצבא סגר את בתי הספר ושמירה. ההנהגה הסתירה את זהות חבריה והחליפה עצורים במהירות, ולכן היה קשה לערוף את ראשה.

כלי הנשק העיקריים של ההתקוממות היו אבנים, צמיגים בוערים, מחסומים ובהמשך בקבוקי תבערה, לצד מרי אזרחי רחב. בשנים הראשונות נמנעו הפעילים במכוון כמעט לגמרי משימוש בנשק חם, בחירה שעיצבה את דמותה של האינתיפאדה בעולם. בעיירה הנוצרית בית סאחור, ליד בית לחם, ארגנו התושבים ב-1989 מרד מסים שהפך לאחד ממעשי המרי האזרחי המוכרים של התקופה.

חמאס והג'יהאד האסלאמי

לצד ההנהגה הראשונה צמחה הנהגה שנייה. בדצמבר 1987 ייסדו השייח' אחמד יאסין ומנהיגים נוספים של האחים המוסלמים בעזה את תנועת ההתנגדות האסלאמית, חמאס. האמנה שלה, שפורסמה באוגוסט 1988, קראה להשמדת ישראל ולהקמת מדינה אסלאמית בכל שטח ארץ ישראל המנדטורית, ודחתה כל הסדר במשא ומתן. חמאס הפיץ כרוזים משלו וקבע ימי שביתה משלו, והתחרה בהנהגה הלאומית על השליטה ברחוב. גם הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, ארגון קטן יותר שפעל עוד לפני ההתקוממות, נטל בה חלק. עלייתן של התנועות האסלאמיות הייתה אחת התוצאות המתמשכות ביותר של האינתיפאדה.

התגובה הישראלית

שר הביטחון ברוב שנות האינתיפאדה היה יצחק רבין ממפלגת העבודה, בממשלת האחדות של ראש הממשלה יצחק שמיר. בינואר 1988 הכריז רבין על מדיניות שתיאר כ"כוח, עוצמה ומכות", שנועדה לצמצם את הירי החי ולהחליפו באלות. בפועל הובילה המדיניות להכאה נרחבת של עצורים ומפגינים, חלקה צולמה בידי צוותי טלוויזיה זרים. כמה מהמקרים הגיעו מאוחר יותר לבתי הדין הצבאיים.

הצבא ושירותי הביטחון הפעילו את כל הכלים שהעמיד לרשותם הממשל הצבאי:

• מעצרים המוניים ומעצרים מנהליים ללא משפט, ואלפי עצורים במחנה קציעות בנגב, שנפתח ב-1988;
• עוצר ממושך על מחנות, ערים ולעתים על רצועת עזה כולה;
• סגירת בתי ספר ואוניברסיטאות, חלקם לתקופות ארוכות;
• גירוש פעילים, והריסה ואטימה של בתי חשודים;
• יחידות מסתערבים שפעלו בתחפושת בערים ובמחנות.

ב-16 באפריל 1988 נהרג בביתו בתוניס ח'ליל אל-וזיר, אבו ג'יהאד, ראש הזרוע הצבאית של אש"ף ואחד האישים שעליהם נשען הארגון כדי לקשר בין תוניס להתקוממות. ישראל לא הודתה באחריות במשך שנים רבות; עיתונאים ישראלים, ובהם רונן ברגמן, תיעדו לימים שהפעולה בוצעה בידי לוחמי קומנדו ישראלים.

האינתיפאדה פילגה את החברה הישראלית. אנשי מילואים אחדים סירבו לשרת בשטחים, ותנועת המחאה "יש גבול" תמכה בהם. אחרים טענו שכל סימן של חולשה יזמין אלימות קשה יותר. הביטוי "יורים ובוכים", שנטבע אחרי מלחמת ששת הימים, חזר לתאר חיילים שנשלחו לעשות עבודת שיטור מול נערים מיידי אבנים.

נקודות מפנה, 1988 עד 1991

להתקוממות היו השלכות מדיניות מהירות. ב-31 ביולי 1988 הודיע המלך חוסיין שירדן מנתקת את קשריה המשפטיים והמנהליים עם הגדה המערבית, וכך באה לקצה התקווה הישראלית הוותיקה ל"אופציה הירדנית". ב-15 בנובמבר 1988 הכריזה המועצה הלאומית הפלסטינית, שהתכנסה באלג'יר, על מדינה פלסטינית וקיבלה החלטות או"ם שמשמעותן הכרה בישראל. בדצמבר 1988, אחרי שיאסר ערפאת הצהיר בפומבי על ויתור על טרור, פתחה ארצות הברית בדיאלוג עם אש"ף.

בשטחים נעשתה ההתקוממות ארוכה וקשה יותר. האלימות חלחלה גם לתוך ישראל, ובכלל זה פיגוע ב-1989 שבו הסיט פעיל של הג'יהאד האסלאמי את אוטובוס קו 405 מתל אביב לירושלים אל התהום. חמאס חטף ורצח ב-1989 שני חיילים, אבי סספורטס ואילן סעדון. במקומות רבים התחלפו האבנים בסכינים ובנשק חם. באוקטובר 1990 ירו שוטרים ישראלים והרגו מפגינים פלסטינים בהר הבית, באחד הימים העקובים מדם ביותר של האינתיפאדה.

החברה הפלסטינית החלה להפנות את האלימות גם פנימה. מאות פלסטינים שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל נהרגו בידי פלסטינים אחרים, לעתים קרובות אחרי "משפטים" חפוזים של רעולי פנים, וחלקם מסיבות שלא היו קשורות כלל לשיתוף פעולה. Human Rights Watch מנה 822 הרוגים כאלה מ-1988 עד אפריל 1994.

משבר המפרץ של 1990 עד 1991 פגע במאבק הפלסטיני. התמיכה של ערפאת בסדאם חוסיין עלתה לאש"ף בתמיכה הכספית של מדינות המפרץ, ובזמן שעיראק ירתה טילי סקאד על ישראל ב-1991, הטילה ישראל על השטחים עוצר ממושך. עד אז איבדה ההתקוממות חלק גדול מאופייה ההמוני, אבל המפה הפוליטית כבר השתנתה.

ממדריד לאוסלו

אחרי מלחמת המפרץ כינסה ארצות הברית את ועידת השלום במדריד, שנפתחה ב-30 באוקטובר 1991. פלסטינים מהשטחים השתתפו בה כחלק ממשלחת ירדנית-פלסטינית משותפת, הפעם הראשונה שבה ניהלה ישראל משא ומתן גלוי עם נציגים פלסטינים. היסטוריונים רבים מתארכים את סוף השלב העיקרי של האינתיפאדה לוועידת מדריד. ביוני 1992 החזיר רבין את מפלגת העבודה לשלטון, בין השאר בהבטחה להגיע להסכם עם הפלסטינים.

האלימות נמשכה. אחרי שחמאס חטף ורצח בדצמבר 1992 את השוטר במשמר הגבול נסים טולדנו, גירשה הממשלה 415 פעילי חמאס והג'יהאד האסלאמי לדרום לבנון, שם שהו רוב השנה במחנה אוהלים במרג' א-זוהור עד שהותר להם לחזור. במקביל הניבו מגעים חשאיים בנורווגיה בין נציגי ישראל ואש"ף את הצהרת העקרונות, שנחתמה על מדשאת הבית הלבן ב-13 בספטמבר 1993. הצדדים הכירו זה בזה, ואש"ף התחייב לסיים את ההתקוממות. התאריך הזה נחשב בדרך כלל לסיומה של האינתיפאדה הראשונה.

המחיר

לפי טבלאות הנתונים של בצלם, מ-9 בדצמבר 1987 ועד 13 בספטמבר 1993 הרגו כוחות הביטחון הישראליים 1,070 פלסטינים בשטחים, 237 מהם קטינים, ואזרחים ישראלים הרגו עוד 54. הטבלאות המלאות זמינות בנתוני בצלם על האינתיפאדה הראשונה (נפתח בכרטיסייה חדשה). בצלם מנה 179 ישראלים שנהרגו בידי פלסטינים באותה תקופה; לפי נתונים רשמיים ישראליים המספר הוא 200. הנתונים האלה אינם כוללים את הפלסטינים שנהרגו בידי פלסטינים. ההערכות על מספר הפלסטינים שנעצרו בשלב כלשהו של ההתקוממות מגיעות לעשרות אלפים, והמספרים שונים מאוד ממקור למקור.

מאחורי המספרים עמד שינוי עמוק יותר. האינתיפאדה החזירה את הקו הירוק לתודעה הישראלית: עבור ישראלים רבים הפכו הגדה ועזה בשנים האלה למקומות שאליהם כבר לא נוסעים. היא שכנעה חלק מהצמרת המדינית והצבאית, ובראשה רבין, שאי אפשר להחזיק בשטחים לעד במחיר סביר, והעניקה לפלסטינים בשטחים משקל פוליטי שלא היה להם קודם. באותה עת היא הולידה את חמאס, שדחה את הסכם אוסלו ויצא נגדו בפיגועי התאבדות בתוך שנים ספורות. היסטוריונים חלוקים עד היום בשאלה כמה מאוסלו נבע מההתקוממות עצמה, וכמה מסוף המלחמה הקרה, ממלחמת המפרץ ומחולשת אש"ף. רובם מסכימים שבלי האינתיפאדה הדרך לאוסלו הייתה נראית אחרת לגמרי.

האינתיפאדה הראשונה הותירה גם מורשת של שפה וזיכרון. המילה עצמה, "התנערות" בערבית, נכנסה לעברית ולאנגלית. האינתיפאדה השנייה, שפרצה בספטמבר 2000, הייתה קטלנית הרבה יותר והתנהלה בעיקר בנשק חם ובפיגועי התאבדות, וזיכרונה האפיל במידה מסוימת על הראשונה. עבור דור החיילים ששירתו בעזה ובשכם בין 1987 ל-1993, ועבור דור הפלסטינים שגדל במחנות באותן שנים, נשארה האינתיפאדה הראשונה חוויה מעצבת.

ציר זמן

• 25 בנובמבר 1987: מחבל של החזית העממית, המפקדה הכללית, בגלשן ממונע הורג שישה חיילים ליד קריית שמונה.
• 8 בדצמבר 1987: משאית ישראלית מתנגשת ברכבי פועלים פלסטינים ליד מחסום ארז, וארבעה נהרגים.
• 9 בדצמבר 1987: הפגנות במחנה ג'באליה מסמנות את פרוץ ההתקוממות, שמתפשטת בתוך ימים.
• דצמבר 1987: מנהיגי האחים המוסלמים בעזה, ובהם השייח' אחמד יאסין, מייסדים את חמאס.
• 16 באפריל 1988: ח'ליל אל-וזיר (אבו ג'יהאד) נהרג בתוניס בידי לוחמי קומנדו ישראלים.
• 31 ביולי 1988: המלך חוסיין מודיע על התנתקות ירדן מהגדה המערבית.
• 15 בנובמבר 1988: המועצה הלאומית הפלסטינית באלג'יר מכריזה על מדינה פלסטינית.
• 30 באוקטובר 1991: ועידת השלום במדריד נפתחת.
• דצמבר 1992: ישראל מגרשת 415 פעילי חמאס והג'יהאד האסלאמי לדרום לבנון.
• 13 בספטמבר 1993: ישראל ואש"ף חותמות בוושינגטון על הצהרת העקרונות של אוסלו.