לחקור את ההיסטוריה הצבאית של ישראל: ארכיונים, אוספים ומקורות

תולדות מלחמות ישראל נשענות על מספר קטן יחסית של אוספים: הארכיונים של המדינה ושל צבאה, הארכיונים של המוסדות הציוניים ושל המחתרות מלפני קום המדינה, התיעוד של ממשלת המנדט ושל ממשלות זרות, מסמכי האו"ם, עיתונות התקופה, והעדויות והזיכרונות של מי שהשתתפו. כל אחד מהם מחזיק חלק אחר של התמונה, ולכל אחד פערים, כללי גישה והטיות משלו. לדעת מאין בא מסמך, ומה כותבו יכול היה לראות ומה לא, זה הצעד הראשון בשימוש נכון בו.

המדינה והצבא: הארכיונים הרשמיים של ישראל

שני האוספים המרכזיים לתקופה שאחרי 1948 הם ארכיון המדינה וארכיון צה"ל ומערכת הביטחון. ארכיון המדינה בירושלים מחזיק את התיעוד של הממשלה, של משרד ראש הממשלה, של משרד החוץ ושל הקבינט, ובכלל זה פרוטוקולים של ישיבות שהכריעו על מלחמה ושלום. הוא סרק חלק גדול מאוספיו ומפרסם ברשת אסופות מסמכים לפי נושאים, והאתר שלו באנגלית הוא נקודת פתיחה מעשית: ארכיון המדינה (נפתח בכרטיסייה חדשה). ארכיון המדינה מפרסם גם סדרות של תעודות למדיניות החוץ של ישראל, שבהן מובאים מסמכי מפתח עם הערות עריכה.

ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, בתל השומר ליד רמת גן, מחזיק את התיעוד המבצעי של הצבא: פקודות, יומני מלחמה, דוחות מודיעין, תחקירים ותיקים אישיים. חלק גדול מהתיעוד על מלחמות 1948, 1956 ו-1967 נפתח במהלך השנים, וחלק קטן יותר מחומרי 1973. הגישה נקבעת בחוק הארכיונים ובכללי חשיפה שמטילים על חומר ביטחוני ומודיעיני תקופות חיסיון ארוכות יותר מאשר על תיקי ממשלה רגילים. חוקרים צריכים לצפות שחלק מהתיקים יישארו סגורים או ייחשפו רק בצנזורה.

מסננת שנייה עומדת בין הארכיון לציבור: הצנזורה הצבאית, שבודקת פרסומים הנוגעים לביטחון לפי תקנות שראשיתן בימי המנדט. ספרים, זיכרונות וכתבות בנושאים צבאיים עשויים להיות מוגשים לבדיקה, וקטעים מהם נמחקים. בשביל היסטוריונים פירוש הדבר שתיאור שפורסם, גם רשמי, עשוי להיות חסר מסיבות שהטקסט עצמו אינו מגלה, ושמהדורה מאוחרת או תיק שנפתח מחדש יכולים להשלים את מה שגרסה מוקדמת השמיטה.

החשיפה משנה את ההיסטוריה. פרוטוקולים ועדויות מוועדת אגרנט, שחקרה את פתיחת מלחמת יום הכיפורים, שוחררו בשלבים: הדוח המלא פורסם רק ב-1995, ועדויות נוספות עשרות שנים אחר כך. כל חשיפה הובילה היסטוריונים לתקן את התיאורים של מי ידע מה לפני 6 באוקטובר 1973.

לפני 1948: ארכיונים ציוניים, מחתרתיים וקהילתיים

לתקופת המנדט ולמלחמת 1947 עד 1949, האוספים היהודיים העיקריים הם מוסדיים:

• הארכיון הציוני המרכזי בירושלים, שמחזיק את התיעוד של ההסתדרות הציונית, הסוכנות היהודית והקרן הקיימת לישראל, ובכלל זה של המחלקה המדינית שעסקה בענייני ביטחון.
• הארכיון לתולדות ההגנה בתל אביב, עם תיקי ההגנה והפלמ"ח, אלפי עדויות מוקלטות של חברים, והתיעוד של הרכש ושל ההעפלה.
• מכון ז'בוטינסקי בתל אביב, שמחזיק את ארכיוני התנועה הרוויזיוניסטית והאצ"ל, ומשמש מקור עיקרי למרד העברי של 1944 עד 1947 מצדו של האצ"ל.
• ארכיוני הקיבוצים והמושבים, רבים מהם קטנים ומופעלים בידי מתנדבים, שמשמרים תיעוד מקומי של התקפות, של הגנה ושל חוויית המלחמה בכל יישוב.
• יד יצחק בן-צבי בירושלים, מכון מחקר והוצאה לאור עם רשימה ארוכה של מחקרים על תולדות ארץ ישראל.

הצד הפלסטיני של אותה היסטוריה מתועד אחרת. אין ארכיון לאומי אחד שאפשר להשוות לישראליים לתקופת המנדט ול-1948, ותיעוד רב אבד או התפזר במלחמה. היסטוריונים נעזרים במכון ללימודים פלסטיניים, באוספי מסמכים משפחתיים, בעיתונות הערבית של התקופה, בתיעוד של הליגה הערבית ושל ממשלות ערב כשהוא זמין, בפרויקטים של היסטוריה בעל פה, ויותר ויותר במסמכים ערביים שנתפסו ונשמרים בארכיונים בישראל.

בריטניה, ארצות הברית והאו"ם

לתקופה שעד מאי 1948 אין תחליף לתיעוד של ממשלת המנדט. הארכיון הלאומי הבריטי בקיו מחזיק את תיקי משרד המושבות, משרד המלחמה, משרד החוץ והקבינט על ארץ ישראל, ובכלל זה דוחות משטרה וצבא על המאורעות של שנות העשרים, על המרד הערבי ועל המחתרות היהודיות. הדוחות הבריטיים מתארים לא פעם את האירועים מנקודת מבט שלישית, לא יהודית ולא ערבית, אם כי אף פעם לא ניטרלית.

אחרי 1948 מסמכי ממשלות זרות מציעים מבט מבחוץ. הסדרה הנגישה ביותר היא Foreign Relations of the United States, שמפרסם משרד ההיסטוריון של מחלקת המדינה האמריקנית, ובה מברקים דיפלומטיים ומסמכי מדיניות על כל אחת ממלחמות ישראל וערב. התיעוד של האו"ם עצמו הוא המקור הבסיסי להסכמי שביתת הנשק, להחלטות מועצת הביטחון, לדוחות של משקיפים ושל כוחות שמירת שלום, ובהמשך גם לוועדות בירור עובדות. גם מסמכים דיפלומטיים סובייטיים, צרפתיים ובריטיים נפתחו לתקופות רבות. הארכיונים של מדינות ערב שנלחמו בישראל סגורים עדיין, פרט ליוצאים מן הכלל, בפני חוקרים, וזה יוצר חוסר איזון שכל היסטוריון של המלחמות האלה צריך להכיר בו: את קבלת ההחלטות בישראל אפשר לעתים קרובות לשחזר מסמך אחר מסמך, ואילו את ההחלטות בקהיר, בדמשק או בעמאן צריך לא פעם לשחזר מזיכרונות, מדיווחים דיפלומטיים זרים וממסמכים שנתפסו.

העיתונות, התצלומים ותיעוד הנופלים

העיתונים הם מקור בפני עצמו, גם לאירועים וגם למה שהציבור ידע באותו זמן. אתר העיתונות היהודית ההיסטורית של הספרייה הלאומית מעניק גישה חופשית לעיתונים עבריים סרוקים משלהי התקופה העות'מאנית ואילך, ולעיתונים יהודיים רבים בשפות אחרות. לתקופת המנדט סרוק שם גם הפלסטיין פוסט, קודמו של הג'רוזלם פוסט. במלחמות האחרונות תופסים את מקומם הארכיונים של כלי התקשורת הגדולים בישראל ובעולם.

תצלומים וסרטים דורשים זהירות מיוחדת. אוסף התצלומים הלאומי של לשכת העיתונות הממשלתית, הארכיון הציוני המרכזי וארכיון ההגנה מחזיקים אוספי צילום גדולים, ותמונות רבות נמצאות בנחלת הכלל או מתפרסמות לפי תנאים מוצהרים. כיתובים שנכתבו בזמן אמת עלולים לטעות במקום, בתאריך ובאנשים, והעתקים מאוחרים חתוכים או מיוחסים לא נכון לעתים קרובות. באתר משמשים תצלומים ארכיוניים רק עם רישיון ומקור מאומתים.

ההנצחה יצרה תיעוד משלה. אתר יזכור של משרד הביטחון מתעד כל חלל במערכות ישראל עם פרטים ביוגרפיים, שנכתבו לא פעם בידי המשפחות, והמוסד לביטוח לאומי מנהל את תיעוד האזרחים שנהרגו בפעולות איבה. המאגרים האלה הם הבסיס לנתונים הנדונים במדריך איך לקרוא נתוני נפגעים.

עדויות, זיכרונות ומחקר

חלק גדול ממה שחי בהיסטוריה הצבאית בא מאנשים שהיו שם: ספרי יחידות, פרויקטים של תיעוד בעל פה, ספרי זיכרונות של מפקדים וחיילים, ועדויות שנמסרו לוועדות חקירה. כל אלה בעלי ערך, וכולם צריכים בדיקה. ספרי זיכרונות נכתבים לא פעם עשרות שנים אחר כך, לפעמים כדי להגן על שם טוב, ועדות מוקלטת משקפת את מה שהמראיין שאל. עדות חזקה ביותר כשאפשר להשוות אותה למסמכים מאותו יום. גם ההפך נכון: מסמך יכול להיות מדויק לגבי פקודה ושותק לגבי השאלה אם בוצעה, ולפעמים רק מי שהיו שם יכולים לומר.

לרוב הקוראים, נקודת הפתיחה הנכונה היא המחקר שכבר עבר על הארכיונים. על מלחמת 1947 עד 1949, ספריהם של בני מוריס ויואב גלבר הם עבודות יסוד, שכדאי לקרוא לצד היסטוריונים פלסטינים וערבים כמו ואליד ח'אלדי ורשיד ח'אלדי. על צה"ל, ההיסטוריה הכללית של מרטין ון קרפלד וההיסטוריות הרשמיות של החילות. על מלחמות 1967 ו-1973, המחקרים שנשענים על הארכיונים הישראליים והזרים שנפתחו. כתבי עת שפיטים, ובהם Israel Studies ו-Journal of Palestine Studies, מפרסמים חלק גדול מהמחקר הארכיוני החדש.

שיטה לשימוש נכון במקורות

אותם הרגלים ספורים חלים בין שהמקור הוא פרוטוקול של הממשלה ובין שהוא מכתב של חייל:

• לזהות מי כתב, מתי, בשביל מי ומה יכול היה לדעת.
• להפריד בין מה שמסמך מתעד לבין מה שהוא טוען: דיווח של צבא על אבדות האויב הוא טענה, לא ספירה.
• לחפש מקור שני ובלתי תלוי לכל עובדה חשובה, רצוי מצד אחר.
• לשים לב לפערים: מה שחסר בתיק יכול להיות חשוב כמו מה שיש בו.
• לרשום את ההפניה המדויקת, מספר התיק והתאריך, כדי שאחרים יוכלו לבדוק את אותו מסמך.

אלה הסטנדרטים שמאחורי כל רשומה באתר, ממלחמת העצמאות ועד מלחמת ישראל וחמאס. במקומות שבהם הארכיונים עדיין סגורים, כמו ברוב העבר הקרוב, האתר אומר זאת במפורש, ומתייחס למקורות הרשמיים והעיתונאיים שעליהם הוא נשען כאל הטיוטה הראשונה שהם.