עימות מתמשךמהאינתיפאדה השנייה ועד מבצעי עזהערך במאגר
המערכה שבין המלחמות: התקיפות בסוריה (2013 עד 2024)
איך ניהלה ישראל במשך יותר מעשור מלחמה שקטה ברובה בסוריה, שכוונה נגד איראן וחזבאללה ולא נגד המשטר הסורי.
"המערכה שבין המלחמות", ובקיצור מב"ם, הוא השם הישראלי לסדרה ארוכה של פעולות צבאיות מתחת לסף המלחמה הגלויה, והזירה הידועה ביותר שלה הייתה סוריה. מהתקיפה המדווחת הראשונה ליד דמשק ב-30 בינואר 2013 ועד נפילת משטר אסד ב-8 בדצמבר 2024 תקפו מטוסים, טילים וכטב"מים ישראליים מאות מטרות בסוריה, רובן בלי שום נטילת אחריות רשמית. המטרות לא היו המשטר הסורי עצמו, אלא משלוחי הנשק שזרמו דרך סוריה לחזבאללה, והתשתית הצבאית שבנו שם משמרות המהפכה של איראן והמיליציות שבחסותן בשנות מלחמת האזרחים. בינואר 2019 אמר הרמטכ"ל היוצא גדי איזנקוט בראיונות שדווחו ב-Ynet (נפתח בכרטיסייה חדשה) שישראל תקפה אלפי מטרות, ושב-2018 לבדה הוטלו בסוריה כ-2,000 פצצות.
רקע: מלחמת אזרחים והזדמנות
כשההתקוממות נגד בשאר אל-אסד הפכה למלחמת אזרחים ב-2011 וב-2012, אימצה ישראל מדיניות של אי-התערבות בלחימה עצמה. במקום זאת קבעה מספר קטן של קווים אדומים. החשובים שבהם היו העברת נשק מתקדם, כמו טילים מדויקים ומערכות הגנה אווירית, מסוריה או דרכה לחזבאללה בלבנון, והקמת נוכחות צבאית איראנית סמוך לרמת הגולן.
ההיגיון נשען על מלחמת לבנון השנייה, שאחריה שיקם חזבאללה והגדיל מאוד את מערך הנשק שלו, ועל הניסיון הקודם של ישראל בפעולה שקטה בסוריה, כמו תקיפת הכור באל-כיבר ב-2007. התפיסה, שפותחה בצה"ל באותן שנים, קבעה שבין מלחמה למלחמה על ישראל לפעול ברציפות כדי לשחוק את התעצמות אויביה, לדחות את המלחמה הבאה ולשפר את התנאים שבהם תתנהל, ובה בעת לשמור על כל פעולה קטנה ומוכחשת מספיק כדי שלא תצית אותה.
מה קרה
שיירות נשק ומחסנים, 2013 עד 2016
התקיפות הראשונות, שמקורות זרים וסוריים ייחסו לישראל, כוונו לשיירות ולמחסנים סביב דמשק וליד הגבול עם לבנון. ישראל הגיבה לעתים רחוקות. התערבות הצבא הרוסי בסוריה בספטמבר 2015 שינתה את התמונה: ישראל ורוסיה הקימו מנגנון תיאום שנועד למנוע התנגשות בין מטוסיהן, וישראל המשיכה לתקוף.
נגד ההתבססות האיראנית, 2017 עד 2019
כשהמלחמה בארגון המדינה האסלאמית התקרבה לסיומה, התפשטו ברחבי סוריה משמרות המהפכה וכוח קודס, יחד עם חזבאללה ומיליציות שיעיות שגויסו בעיראק, באפגניסטן ובפקיסטן. לפי איזנקוט, ישראל החלה לתקוף כמעט מדי יום מינואר 2017. ב-10 בפברואר 2018 יורט מעל צפון ישראל כטב"ם איראני ששוגר מסוריה; בתקיפות שבאו בעקבותיו הופל מטוס F-16I ישראלי מאש נ"מ סורית, ושני אנשי הצוות נטשו מעל שטח ישראל. ב-10 במאי 2018, אחרי שכוחות איראניים ירו כ-20 רקטות על עמדות צה"ל בגולן, תקפה ישראל עשרות מטרות איראניות ברחבי סוריה, באחד המבצעים הגדולים שלה שם.
ב-17 בספטמבר 2018, במהלך תקיפה ישראלית ליד לטקיה, הפילה ההגנה האווירית הסורית בטעות מטוס ביון רוסי מסוג Il-20, ו-15 אנשי צוותו נהרגו. רוסיה האשימה את ישראל, והיחסים היו מתוחים לתקופה.
לחץ מתמשך, 2019 עד 2024
התקיפות נמשכו בקצב קבוע על שדות תעופה, מחסנים, מתקני מחקר ואתרים הקשורים לאיראן. אחרי 7 באוקטובר 2023 והמלחמה בחזבאללה שבאה בעקבותיו, הקצב התגבר ומגוון המטרות התרחב. ב-1 באפריל 2024 הרסה תקיפה בניין סמוך לשגרירות איראן בדמשק, שאיראן תיארה כקונסוליה שלה; לפי משמרות המהפכה נהרגו שבעה מקציניהם, ובהם תא"ל מוחמד רזא זאהדי, מפקד כוח קודס הבכיר בסוריה ובלבנון. ישראל לא נטלה רשמית אחריות. איראן השיבה במתקפה הישירה הראשונה שלה על ישראל, בלילה שבין 13 ל-14 באפריל 2024, בחילופי המהלומות של אפריל 2024.
התוצאות והמשמעות
המערכה האטה את העברת הנשק המתקדם לחזבאללה והגבילה את יכולתה של איראן להפוך את סוריה לחזית שנייה, אבל לא מנעה אף אחד מהשניים. תומכיה בישראל ראו בה מודל של לחץ מתמשך ומבוסס מודיעין ששמר על המלחמות קטנות; מבקריה ציינו שמערך הנשק של חזבאללה המשיך לגדול ושהמערכה הסתכנה בהתנגשות עם רוסיה ובהסלמה מול איראן.
המערכה הסתיימה בפועל עם קריסת משטר אסד ב-8 בדצמבר 2024, אחרי מתקפה מהירה של המורדים. בימים שאחר כך ביצעה ישראל סדרה רחבה של תקיפות על הנשק של צבא סוריה לשעבר והכניסה כוחות לאזור החיץ ברמת הגולן, וכך נפתח פרק חדש שמתואר בפעולות ישראל בסוריה מ-2024.
