המלחמה בחזבאללה בחזית הצפון (2023 עד 2024)

בבוקר 8 באוקטובר 2023, פחות מיממה אחרי מתקפת חמאס על הדרום, ירה חזבאללה רקטות ופגזים לעבר מוצבי צה"ל באזור הר דב והודיע שהוא פועל "בסולידריות עם עזה". המטח הזה פתח מלחמה בגבול הצפון שנמשכה 14 חודשים. במשך כמעט שנה הייתה זו מלחמת התשה ברצועה צרה משני צדי הקו הכחול. בספטמבר 2024 הפכה אותה ישראל למתקפה: פגיעה במכשירי הקשר של חזבאללה, חיסול רוב צמרתו ובהם המזכ"ל חסן נסראללה, גל תקיפות אוויריות ברחבי לבנון, ומ-1 באוקטובר 2024 תמרון קרקעי בכפרי דרום לבנון. הפסקת אש נכנסה לתוקף ב-27 בנובמבר 2024. היא סיימה את המלחמה באופן רשמי, אבל לא את העימות, שהתלקח מחדש במרץ 2026.

גבול שמעולם לא שקט באמת

שורשי המלחמה נטועים בעימות הארוך בין ישראל לחזבאללה, התנועה והמיליציה השיעית שקמה בלבנון בתחילת שנות ה-80 בחסות איראן, בימי מלחמת לבנון הראשונה. בשנות רצועת הביטחון, שהסתיימו בנסיגת צה"ל במאי 2000, בנה חזבאללה את זהותו סביב המאבק בישראל. שש שנים אחר כך הצית חטיפת החיילים ב-12 ביולי 2006 את מלחמת לבנון השנייה, שהסתיימה בהחלטת מועצת הביטחון 1701. ההחלטה קבעה שבשטח שבין הקו הכחול לנהר הליטני לא יהיו חמושים ונשק מלבד אלה של המדינה הלבנונית וכוח האו"ם, יוניפי"ל.

בפועל הסעיף הזה לא נאכף מעולם. ב-17 השנים שאחר כך שיקם חזבאללה את מאגר הנשק שלו והרחיב אותו בסיוע איראני, ולפי הערכות המודיעין הישראלי, שגורמים רשמיים חזרו עליהן בפומבי, החזיק לפני 2023 בסביבות 150 אלף רקטות וטילים. הארגון גם הכין את כוח רדואן, יחידת העילית שלו, לפשיטה קרקעית לגליל. ב-2018 וב-2019 חשפה ישראל והשמידה מנהרות התקפיות חוצות גבול במבצע מגן צפוני, וברקע תקפה מטרות של איראן ושל חזבאללה בסוריה במסגרת מה שכונה המערכה שבין המלחמות.

למה פתח חזבאללה חזית שנייה

חזבאללה הציג את הצטרפותו למלחמה כ"חזית תמיכה" בחמאס, שנועדה לרתק כוחות של צה"ל לצפון ולהעלות את מחיר המלחמה בעזה. מנהיגיו חזרו ואמרו שהאש תיפסק כשהלחימה בעזה תיפסק. הקשר הזה עיצב את השנה הראשונה: חזבאללה כייל את התקפותיו כדי לא להידרדר למלחמה כוללת, וישראל, שהתמקדה בעזה, השיבה ברובו של דבר באותה מידה.

מבחינת ישראל, האיום לא היה תיאורטי. מתקפת 7 באוקטובר הראתה מה עלולה לחולל פשיטה קרקעית מפתיעה על יישובי גבול, וכוח רדואן התאמן בדיוק על מבצע כזה בגליל. באוקטובר 2023 הורתה הממשלה לפנות את היישובים הסמוכים לגבול לבנון, ובהם קריית שמונה ומטולה. לפי גורמים רשמיים בישראל פונו כ-60 אלף תושבים. גם הכפרים הלבנוניים שמעבר לגבול התרוקנו. החזרת התושבים לבתיהם הפכה ליעד מוצהר: ב-16 עד 17 בספטמבר 2024 הוסיף הקבינט המדיני-ביטחוני את החזרת תושבי הצפון בביטחה ליעדי המלחמה.

הכוחות וזירת הלחימה

בצד אחד עמד צה"ל, שפיקוד הצפון שלו תוגבר בימים הראשונים ביחידות סדירות ומילואים, וחיל האוויר, שביצע את רוב התקיפות בלבנון. ההגנה האווירית נשענה על כיפת ברזל מול רקטות, על שרביט קסמים מול טילים כבדים יותר, ועל מטוסי קרב ומערכות נוספות מול כטב"מים, שהתבררו כאיום הקשה ביותר לעצירה.

בצד השני עמד חזבאללה, על הזרוע הצבאית שלו, כוח רדואן ומערכי הרקטות, הטילים והכטב"מים, ועל רשת פוליטית וחברתית שמושרשת עמוק בדרום השיעי של לבנון, בבקעת הלבנון ובפרבר הדרומי של ביירות, הדאחייה. גם ארגונים קטנים יותר ירו מלבנון, ובהם שלוחת חמאס בלבנון והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני. צבא לבנון ויוניפי"ל היו נוכחים בדרום אך לא לחמו. המדינה הלבנונית, שהייתה אז בוואקום פוליטי ממושך וללא נשיא נבחר, לא הייתה שותפה להחלטה לצאת למלחמה.

מהלך המלחמה

מלחמת התשה, אוקטובר 2023 עד יולי 2024

במשך עשרה חודשים התנהלה הלחימה לפי דפוס מוכר. חזבאללה ירה טילי נ"ט לעבר מוצבים ובתים, שיגר רקטות ליישובי הגליל ורמת הגולן, והרבה יותר ויותר בכטב"מים נפיצים. ישראל השיבה בארטילריה ובתקיפות אוויריות על משגרים, עמדות תצפית ומפקדים, ולאט לאט העמיקה לתוך לבנון. ב-2 בינואר 2024 נהרג בפיצוץ בדאחייה סאלח אל-עארורי, סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס. ישראל לא נטלה אחריות רשמית לתקיפה.

יישובי הגבול משני הצדדים ספגו את הנזק. בתים במטולה, בשלומי, בקריית שמונה ובקיבוצי הגליל העליון נפגעו, ושריפות כילו שוב ושוב את הגבעות. בדרום לבנון נפגעו קשות כפרים שלמים סמוך לגבול.

ההסלמה, יולי עד ספטמבר 2024

ב-27 ביולי 2024 פגעה רקטה במגרש כדורגל במג'דל שמס, עיירה דרוזית ברמת הגולן, והרגה 12 ילדים ובני נוער. ישראל וארצות הברית ייחסו את הרקטה לחזבאללה, שהכחיש אחריות. שלושה ימים אחר כך, ב-30 ביולי, חוסל בתקיפה ישראלית בדאחייה פואד שוכר, המפקד הצבאי הבכיר של חזבאללה. למחרת בבוקר נהרג בטהרן ראש הלשכה המדינית של חמאס, איסמעיל הנייה, ואיראן האשימה בכך את ישראל.

הנקמה שהבטיח חזבאללה על שוכר הגיעה ב-25 באוגוסט 2024. באותו בוקר תקפה ישראל משגרים בדרום לבנון במה שתיארה כתקיפה מקדימה, וחזבאללה ירה מטח רקטות וכטב"מים לצפון. שני הצדדים נסוגו מהסף אחרי אותו יום, אבל הדפוס השתנה: כל סבב היה גדול מקודמו.

המתקפה, ספטמבר עד נובמבר 2024

השלב המכריע נפתח במהלך שמעטים דמיינו. ב-17 וב-18 בספטמבר 2024 התפוצצו אלפי ביפרים ומאות מכשירי קשר של אנשי חזבאללה ברחבי לבנון. לפי ממשלת לבנון נהרגו בשני הגלים 42 בני אדם, ובהם ילדים, ואלפים נפצעו. ראש הממשלה בנימין נתניהו אישר ב-10 בנובמבר 2024 שהוא נתן את האישור למבצע. פיצוצי הביפרים ומכשירי הקשר מתוארים בערך נפרד.

ב-20 בספטמבר חוסל בתקיפה על בניין בדאחייה איברהים עקיל, מפקד כוח רדואן, יחד עם מפקדים בכירים נוספים. ב-23 בספטמבר פתחה ישראל במערכה האווירית שכונתה מבצע חיצי הצפון, ולפי צה"ל הותקפו ביום הראשון כ-1,300 מטרות של חזבאללה. לפי משרד הבריאות הלבנוני נהרגו באותו יום 558 בני אדם, ובהם 50 ילדים, היום הקטלני ביותר בלבנון מזה עשורים. מאות אלפים נמלטו צפונה.

בערב 27 בספטמבר 2024 הטילו מטוסי חיל האוויר עשרות פצצות כבדות על המפקדה התת-קרקעית של חזבאללה מתחת לבנייני מגורים בחארת חריכ שבדאחייה. חסן נסראללה, שעמד בראש הארגון מאז 1992, נהרג יחד עם עלי כרכי, מפקד החזית הדרומית, ועבאס נילפורושאן, מפקד בכיר במשמרות המהפכה האיראניים. חזבאללה אישר את מותו של נסראללה ב-28 בספטמבר. יורשו המיועד, האשם צפי א-דין, נהרג בתקיפה ישראלית בתחילת אוקטובר, וב-29 באוקטובר מינה חזבאללה את נעים קאסם למזכ"ל.

ב-1 באוקטובר 2024 נכנסו כוחות צה"ל לדרום לבנון במה שהוגדר תמרון קרקעי מוגבל, ממוקד ונקודתי. באותו לילה שיגרה איראן כ-200 טילים בליסטיים לישראל. התמרון, שמתואר בערך על מבצע חיצי הצפון והתמרון הקרקעי, נפתח באוגדות 98 ו-36 והתרחב לאוגדות נוספות לכל אורך הגבול. לפי צה"ל נמצאו בכפרים הסמוכים לגבול מנהרות, מחסני נשק ותוכניות לפשיטה על הגליל. הלחימה גבתה מחיר: ב-2 באוקטובר נפלו שישה לוחמי יחידת אגוז בקרב אחד, ובהמשך דיווחה ישראל על 56 חיילים שנפלו בתמרון הקרקעי. חזבאללה המשיך לירות רקטות וכטב"מים עד חיפה ומרכז הארץ. ב-13 באוקטובר פגע כטב"ם בבסיס אימונים של חטיבת גולני ליד בנימינה והרג ארבעה חיילים.

הפסקת האש של 27 בנובמבר 2024

ב-26 בנובמבר 2024 הודיעו נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן ונשיא צרפת עמנואל מקרון על הסכם בין ישראל ללבנון. הפסקת האש נכנסה לתוקף בשעה 4:00 לפנות בוקר ב-27 בנובמבר. עיקרי ההסכם, שנשען על החלטה 1701, היו:

• תקופה של 60 יום שבה ייסוג צה"ל מדרום לבנון בשלבים;
• פריסת צבא לבנון בדרום, והוצאת לוחמי חזבאללה ונשקו מהשטח שמדרום לליטני;
• מנגנון פיקוח בראשות ארצות הברית, עם צרפת, לבנון, ישראל ויוניפי"ל;
• זכותה המוצהרת של ישראל, שלדבריה נתמכה במכתב צד אמריקני, לפעול נגד איומים מיידיים.

נתוני המלחמה חלקיים ושנויים במחלוקת. לפי משרד הבריאות הלבנוני נהרגו בלבנון 4,047 בני אדם ונפצעו 16,593 מ-8 באוקטובר 2023 ועד הנתונים שפרסם ב-4 בדצמבר 2024, ובהם 790 נשים ו-316 ילדים. המשרד אינו מבחין בין אזרחים ללוחמים. צה"ל העריך בעת הפסקת האש שכ-3,800 לוחמי חזבאללה נהרגו. נעים קאסם אמר מאוחר יותר שנהרגו כ-5,000 מלוחמי הארגון. בצד הישראלי, לפי נתונים של גורמים רשמיים בישראל, ובהם השב"כ, נהרגו בחזית הצפון 46 אזרחים ו-87 אנשי כוחות הביטחון, כולל אלה שנפלו בלבנון. לפי הרשויות בלבנון יותר ממיליון בני אדם עקרו מבתיהם בשיא הלחימה. המדריך לקריאת נתוני נפגעים מסביר מדוע ספירות כאלה שונות זו מזו.

הפסקת אש במתח מתמיד, 2025 עד 2026

מועד 60 הימים חלף ב-26 בינואר 2025 בלי נסיגה ישראלית מלאה, והוארך עד 18 בפברואר 2025. באותו יום יצא צה"ל מהכפרים בדרום לבנון אך השאיר כוחות בחמש נקודות שולטות בתוך לבנון, בטענה שהן נחוצות להגנת יישובי הצפון. בביירות השתנתה המפה הפוליטית: ז'וזף עאון נבחר לנשיא בינואר 2025 ונוואף סלאם מונה לראש הממשלה. באוגוסט 2025 הטילה ממשלת לבנון על הצבא להכין תוכנית להעברת כל הנשק לשליטת המדינה.

ישראל המשיכה לתקוף בלבנון לאורך 2025, בטענה שהיא פועלת נגד ניסיונות של חזבאללה להתחמש מחדש. ב-23 בנובמבר 2025 נהרג בתקיפה בחארת חריכ היית'ם עלי טבטבאי, שישראל הגדירה כראש המטה של חזבאללה. באוגוסט 2025 האריכה מועצת הביטחון את המנדט של יוניפי"ל בפעם האחרונה, עד 31 בדצמבר 2026.

ההפוגה קרסה ב-2 במרץ 2026. אחרי שארצות הברית וישראל פתחו במלחמה באיראן ב-28 בפברואר 2026, ירה חזבאללה לצפון לראשונה מאז הפסקת האש. ישראל השיבה בתקיפות בביירות, ומ-16 במרץ 2026 בתמרון קרקעי חדש לעומק דרום לבנון. הפוגה שהכריז עליה נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ נכנסה לתוקף ב-16 באפריל 2026, וב-26 ביוני 2026 חתמו לבנון, ישראל וארצות הברית על מסגרת שקושרת היערכות מחדש הדרגתית של צה"ל לפירוק מאומת של הארגונים החמושים. חזבאללה דחה את התנאים. לפי התחזית של Security Council Report על לבנון לאוקטובר 2026 (נפתח בכרטיסייה חדשה), כוחות צה"ל נשארו בעמדות עד כעשרה קילומטרים בתוך לבנון, הלחימה בדרום נמשכה, וסבב שיחות נוסף בין ישראל ללבנון נדחה לאוקטובר 2026. ועדת האו"ם לביעור אפליה גזעית ציינה ב-26 באוגוסט 2026 כ-4,300 הרוגים בלבנון מפעולות צבאיות ישראליות מאז 2 במרץ.

מלחמת 2023 עד 2024 הותירה תוצאה צבאית ברורה ותוצאה מדינית פתוחה. חזבאללה איבד את רוב צמרתו, חלק גדול ממאגר הנשק שלו ואת תדמית ההרתעה שטיפח נסראללה מאז 2006. ישראל השיגה את חזרתם של רבים מתושבי הצפון, אבל לא גבול שקט, והשאלה שהחלטה 1701 השאירה פתוחה ב-2006, מי מחזיק בנשק בדרום לבנון, נשארה לב העימות גם שנתיים אחר כך.

ציר זמן

• 8 באוקטובר 2023: חזבאללה יורה לעבר מוצבי צה"ל באזור הר דב ופותח את חזית הצפון.
• 27 ביולי 2024: רקטה הורגת 12 ילדים ובני נוער במג'דל שמס שברמת הגולן.
• 30 ביולי 2024: תקיפה ישראלית בביירות מחסלת את המפקד הצבאי של חזבאללה, פואד שוכר.
• 17 בספטמבר 2024: ביפרים של אנשי חזבאללה מתפוצצים ברחבי לבנון; מכשירי הקשר מתפוצצים למחרת.
• 23 בספטמבר 2024: ישראל פותחת במבצע חיצי הצפון, מערכה אווירית רחבה בלבנון.
• 27 בספטמבר 2024: חסן נסראללה נהרג בתקיפה על מפקדת חזבאללה בדאחייה.
• 1 באוקטובר 2024: כוחות קרקע של צה"ל נכנסים לדרום לבנון.
• 27 בנובמבר 2024: הפסקת האש בין ישראל ללבנון נכנסת לתוקף בשעה 4:00 לפנות בוקר.
• 18 בפברואר 2025: צה"ל יוצא מכפרי דרום לבנון אך נשאר בחמש עמדות.
• 2 במרץ 2026: חזבאללה מחדש את הירי לישראל אחרי פרוץ המלחמה באיראן.