איך השתנו גבולות ישראל: קווי שביתת נשק, קווי הפסקת אש והסכמי שלום

גבולות ישראל לא שורטטו פעם אחת וקפאו. הם נוצרו במלחמות ובהסכמים שסיימו או השהו אותן, ולכן חיה המדינה כמעט עם כל סוג של קו שהמשפט והנוהג הבינלאומיים מכירים: קווי שביתת נשק ב-1949, קווי הפסקת אש אחרי 1967 ו-1973, קווי הפרדת כוחות ב-1974, גבולות שלום מוכרים עם מצרים ב-1979 ועם ירדן ב-1994, קו נסיגה שאישר האו"ם בלבנון ב-2000, ומאז 2024 גם שורה של קווים צבאיים בלבנון, בסוריה ובעזה שמעמדם טרם הוכרע. מי שיודע איזה קו הוא מאיזה סוג מבין חלק גדול מהדיפלומטיה באזור, כי לכל סוג משקל משפטי אחר והבטחה אחרת לגבי העתיד.

גבול המנדט ותוכנית החלוקה

נקודת המוצא היא גבול ארץ ישראל המנדטורית. הקו הצפוני מול לבנון וסוריה שבשלטון צרפת נקבע בהסכמים בריטיים צרפתיים בין 1920 ל-1923; הגבול עם מצרים הלך בעקבות קו שסוכם ב-1906 בין האימפריה העות'מאנית למצרים שבשליטה בריטית; וב-1922 הפרידה בריטניה את עבר הירדן המזרחי מהשטח שעליו חלו הוראות הבית הלאומי היהודי. לקווים החיצוניים האלה יש משמעות עד היום: גבולות השלום עם מצרים ועם ירדן הולכים ברובם בעקבותיהם.

ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה העצרת הכללית של האו"ם את החלטה 181, שהמליצה לחלק את שטח המנדט למדינה יהודית, למדינה ערבית ולאזור בינלאומי סביב ירושלים. ההנהגה היהודית קיבלה את התוכנית, והוועד הערבי העליון ומדינות ערב דחו אותה. קווי החלוקה לא נכנסו לתוקף מעולם. בתוך חודשים עקפה אותם מלחמת העצמאות, שהיא ששרטטה את הקווים שהיו חשובים באמת.

קווי שביתת הנשק של 1949 והקו הירוק

המלחמה לא הסתיימה בהסכמי שלום אלא בארבעה הסכמי שביתת נשק כלליים, שנחתמו בחסות האו"ם, רובם באי רודוס, בתיווכו של ראלף באנץ'. לפי סדר החתימה:

• מצרים, 24 בפברואר 1949, ורצועת עזה נותרה בשליטה מצרית.
• לבנון, 23 במרץ 1949, לאורך גבול המנדט הישן.
• ירדן, 3 באפריל 1949, והגדה המערבית ומזרח ירושלים נותרו בידי ירדן, וירושלים חולקה.
• סוריה, 20 ביולי 1949, עם אזורים מפורזים סמוך לכנרת ולנהר הירדן.

עיראק, שצבאה לחם בחזית המרכזית, לא חתמה על שום הסכם. היא משכה את כוחותיה ומסרה את הגזרה שלה לירדן, ומסירת הגזרה הזאת הביאה שורה של כפרים ערביים באזור שנקרא אחר כך המשולש לשלטון ישראלי. הפרשה מראה עד כמה חלק ממפת 1949 הוכרע ליד שולחן המשא ומתן ולא בשדה הקרב.

ההסכמים קבעו במפורש שקווי התיחום נקבעו משיקולים צבאיים ואינם פוגעים בהסדר סופי. הקו מול ירדן, שסומן בדיו ירוקה במפות המשא ומתן, נודע כקו הירוק, והשם התפשט בהמשך לכל קו 1949. ישראל התייחסה לקווים כאל גבולותיה בפועל, ומדינות ערב ראו בהם קווים זמניים. האזורים המפורזים בחזית הסורית היו זירה של התנגשויות חוזרות בשנות החמישים והשישים, ולאורך הקו מול ירדן התרחשו ההסתננויות ופעולות התגמול המתוארות ברשומה על פעולות התגמול.

במבצע קדש ב-1956 תפסה ישראל לזמן קצר את עזה ואת חצי האי סיני, ונסוגה עד מרץ 1957 בלחץ אמריקני וסובייטי. קו שביתת הנשק עם מצרים הושב על כנו, וכוח החירום של האו"ם הוצב בצדו המצרי.

קווי הפסקת האש של 1967 ו-1973

מלחמת ששת הימים הזיזה את כל קווי החזית של ישראל. עד 10 ביוני 1967 עמדו כוחות צה"ל על תעלת סואץ, על נהר הירדן ועל רמת הגולן, והעמדות החדשות הפכו לקווי הפסקת אש. ב-22 בנובמבר 1967 קיבלה מועצת הביטחון את החלטה 242, שקראה לנסיגת הכוחות המזוינים של ישראל "משטחים שנכבשו בעימות האחרון", לצד סיום כל טענות הלוחמה וכיבוד זכותה של כל מדינה לחיות בשלום "בתוך גבולות בטוחים ומוכרים". היעדר היידוע לפני המילה "שטחים" בנוסח האנגלי הפך לנושא של ויכוח ממושך: האם התכוונו לנסיגה מלאה או חלקית.

ישראל התייחסה לאזורים השונים בדרכים שונות. היא החילה את המשפט הישראלי על מזרח ירושלים המורחבת ביוני 1967, ובהמשך, בחוק רמת הגולן מ-14 בדצמבר 1981, גם על הגולן. הגדה המערבית ועזה הוחזקו תחת ממשל צבאי. ביולי 1980 חוקקה הכנסת את חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, שקבע ש"ירושלים השלמה והמאוחדת" היא הבירה; מועצת הביטחון הגיבה בהחלטה 478, שקראה למדינות להוציא את שגרירויותיהן מהעיר. רוב הקהילה הבינלאומית רואה במזרח ירושלים, בגדה ובגולן שטח כבוש; עמדתה של ישראל עצמה השתנתה לפי האזור ולאורך השנים, וארצות הברית הכירה בריבונות ישראל בגולן ב-2019.

מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 יצרה קווי הפסקת אש חדשים, עם כוחות צה"ל ממערב לתעלה ובמובלעת לכיוון דמשק. את מקומם תפסו שני הסכמי הפרדת כוחות בתיווך אמריקני: עם מצרים ב-18 בינואר 1974 ועם סוריה ב-31 במאי 1974. ההסכם עם סוריה יצר אזור חיץ ברמת הגולן שבו מסיירים משקיפי כוח האו"ם להפרדת כוחות, קו שנותר שקט ברוב חמישים השנים שבאו אחר כך.

גבולות שלום עם מצרים וירדן

הקו הראשון שהפך לגבול בינלאומי קבוע ומוכר הדדית היה הגבול עם מצרים. לפי חוזה השלום שנחתם ב-26 במרץ 1979 נסוגה ישראל בשלבים מכל חצי האי סיני, והשלימה את הנסיגה ב-25 באפריל 1982. מחלוקת על רצועה בטאבה, סמוך לאילת, הועברה לבוררות בינלאומית שפסקה לטובת מצרים ב-1988, וישראל מסרה את השטח ב-1989. עזה, שמצרים החזיקה בה בין 1949 ל-1967, לא נכללה בהסדר.

ירדן הצטרפה ב-26 באוקטובר 1994. החוזה קבע את הגבול לאורך הירדן והירמוך, ים המלח וערבה, עם הסדרים מיוחדים לשני שטחים חקלאיים קטנים, נהריים וצופר, שירדן החכירה לחקלאים ישראלים ל-25 שנה. ירדן סירבה לחדש את ההסדרים כשפקעו ב-2019. החוזה השאיר את הגדה המערבית מחוץ להגדרת הגבול: ירדן ויתרה על תביעתה לגדה ב-1988, ומעמדה היה אמור להיקבע בין ישראל לפלסטינים.

לבנון, עזה והגדה מאז 1978

לבנון מראה כמה זמן יכול הסדר זמני להחזיק. אחרי העימות בדרום לבנון נסוגה ישראל מרצועת הביטחון במאי 2000, והאו"ם סימן קו נסיגה, הקו הכחול, כדי לאשר זאת. הקו הכחול אינו גבול; לבנון חולקת על כמה נקודות לאורכו, וכן על אזור חוות שבעא. הסכם מסוג אחר, שכל מדינה חתמה עליו בנפרד בתיווך אמריקני ב-27 באוקטובר 2022, קבע גבול ימי בין האזורים הכלכליים של השתיים, בלי שאף אחת מהן הכירה ברעותה.

בשטחים הפלסטיניים הקווים הלכו והתרבו. הסכם הביניים של אוסלו מ-1995 חילק את הגדה לשטחי A, B ו-C עם סמכויות אזרחיות וביטחוניות שונות, חלוקה שנועדה לחמש שנים ועדיין מעצבת את חיי היומיום. בניית גדר ההפרדה החלה ב-2002, בימי האינתיפאדה השנייה; תוואייה הולך בחלק מהמקומות על הקו הירוק ובאחרים ממזרח לו. באוגוסט ובספטמבר 2005 פינתה ישראל את יישוביה וכוחותיה מרצועת עזה, ושמרה על שליטה במרחב האווירי, בחוף וברוב המעברים, הרקע לעימות בין עזה לישראל מאז 2005.

הקווים שנמתחו מאז 2024

המלחמות שפרצו באוקטובר 2023 יצרו דור חדש של קווים צבאיים שמעמדם המשפטי פתוח. אחרי הפסקת האש עם חזבאללה ב-27 בנובמבר 2024 נסוגה ישראל מרוב דרום לבנון, אבל אחרי 18 בפברואר 2025 השאירה כוחות בחמש עמדות על גבעות סמוך לקו הכחול. אחרי נפילת בשאר אל-אסד ב-8 בדצמבר 2024 נכנסו כוחות צה"ל לאזור החיץ ברמת הגולן שנקבע ב-1974 ולעמדות שמעבר לו. ולפי הפסקת האש בעזה שנכנסה לתוקף ב-10 באוקטובר 2025, נסוג הצבא לקו מוסכם בתוך הרצועה, המכונה הקו הצהוב, ושמר על שליטה בחלק גדול משטחה.

שתי התפתחויות נוספות של השנים האלה שינו את יחסי ישראל בלי להזיז שום קו. הסכמי אברהם מ-2020 כוננו יחסים עם איחוד האמירויות, בחריין ובהמשך מרוקו, מדינות שישראל מעולם לא נלחמה בהן על שטח. וחילופי האש הישירים עם איראן באפריל ובאוקטובר 2024 והמלחמה ביוני 2025 הראו שלחלק מהחזיתות המסוכנות ביותר של ישראל אין גבול משותף כלל.

אף אחד מהקווים האלה אינו גבול, וההיסטוריה ממליצה על זהירות בניבוי איזה מהם יחזיק. קווי 1949 נועדו להיות זמניים ונמשכו שמונה עשרה שנה; הקו מול סוריה מ-1974 נועד להיות צעד לקראת שלום ונמשך חמישים שנה. מדור המפות באתר מציג את הגבולות של היום ואומר זאת במפורש, כי כל קו אחר במפת ישראל הוא תיעוד של מלחמה מסוימת ושל הסכם מסוים.