מלחמת ההתשה (1967 עד 1970)

מלחמת ההתשה היא המלחמה שישראל לא ציפתה לה אחרי הניצחון של יוני 1967. מיולי 1967 ועד אוגוסט 1970 ניסתה מצרים, ובמידה פחותה גם ירדן, סוריה והארגונים הפלסטיניים החמושים, לשחוק את ישראל לאורך קווי הפסקת האש החדשים. ההנחה הייתה שמדינה קטנה, שצבאה נשען על מילואים, לא תעמוד לאורך זמן בזרם קבוע של אבדות. ישראל השיבה במערך מעוזים, בפשיטות קומנדו, בתקיפות אוויר בעומק ולבסוף בהתנגשות ישירה עם טייסים סובייטים. המלחמה הסתיימה בהפסקת אש ב-7 באוגוסט 1970, והקווים נותרו בדיוק במקומם. אף צד לא השיג את מבוקשו, ושני הצדדים הפיקו ממנה לקחים שעיצבו את מלחמת אוקטובר 1973.

הפסקת אש שלא התייצבה

מלחמת ששת הימים הותירה בידי ישראל את חצי האי סיני עד הגדה המזרחית של תעלת סואץ, את הגדה המערבית עד הירדן ואת רמת הגולן. במצרים נתפסה התבוסה כהשפלה לאומית, והנשיא גמאל עבד אל-נאצר דחה כל הסדר שיותיר חיילים ישראלים על התעלה. ועידת הפסגה הערבית בחרטום, בסוף אוגוסט 1967, קיבלה את שלושת הלאווים המפורסמים: לא לשלום, לא להכרה ולא למשא ומתן עם ישראל. החלטה 242 של מועצת הביטחון, מ-22 בנובמבר 1967, הציעה מסגרת של שטחים תמורת שלום, וכל צד קרא אותה אחרת.

ההתנגשות הראשונה לא איחרה לבוא. ב-1 ביולי 1967 התמקם כוח קומנדו מצרי סמוך לראס אל-עיש, על הגדה המזרחית של התעלה מדרום לפורט סעיד, ונלחם שם בכוח ישראלי. התיאורים הישראליים והמצריים חלוקים עד היום בשאלה מי יצא ממנו בידו העליונה. ב-21 באוקטובר 1967 הטביעו ספינות טילים מצריות את המשחתת אח"י אילת מול פורט סעיד, ו-47 מלחים נהרגו. זו הייתה ספינת המלחמה הראשונה בהיסטוריה שהוטבעה בטילי ים-ים. ישראל השיבה בהפגזת בתי הזיקוק בסואץ, ובהמשך פונתה רוב אוכלוסיית ערי התעלה.

הסיבות וההיגיון של ההתשה

האסטרטגיה של נאצר נשענה על חשבון פשוט. למצרים היה צבא גדול, אוכלוסייה גדולה פי כמה מזו של ישראל וגיבוי של ברית המועצות, שבנתה מחדש את חיל האוויר ואת מערך ההגנה האווירית המצרי אחרי 1967. ישראל הצטיינה בלחימה ניידת, אך הייתה רגישה לאבדות ותלויה במילואים. מלחמה סטטית של הפגזות ופשיטות, כך חשבו בקהיר, תקיז את ישראל, תדחף את המעצמות לכפות נסיגה ותשיב למצרים את כבודה בלי להסתכן במפלה נוספת בקרב פתוח.

ממשלת ישראל, בראשות לוי אשכול, ואחרי מותו בפברואר 1969 בראשות גולדה מאיר, ראתה בקווי 1967 גבולות בטוחים שיש להחזיק בהם עד שמדינות ערב יסכימו למשא ומתן ישיר. צה"ל, בפיקודו של הרמטכ"ל חיים בר-לב, נדרש אפוא להחזיק חזית תעלה באורך של כ-160 קילומטרים בכוח אדם מוגבל. המתח הזה, בין תוקף שמוכן לספוג אבדות כבדות לבין מגן שנחוש לא לוותר על שעל, הוא שנתן למלחמה את אופייה.

הכוחות והחזיתות

החזית העיקרית הייתה תעלת סואץ. מצרים ריכזה ממערב לתעלה את רוב צבאה המשוקם, ובו מאות כלי ארטילריה. ישראל החזיקה את הגדה המזרחית בכוחות קטנים יחסית, עם עוצבות שריון מאחוריהם, וזרוע המחץ העיקרית שלה הייתה חיל האוויר, שהטיס מטוסי מיראז' צרפתיים ומספטמבר 1969 גם מטוסי פנטום אמריקאיים.

בחזית המזרחית התמונה הייתה אחרת. בבקעת הירדן היה האויב העיקרי הארגונים הפלסטיניים החמושים, ובראשם פתח, שפעלו משטח ירדן ולא פעם בסיוע הצבא הירדני. ישראל ניהלה שם מערכה ארוכה נגד חדירות, שנחרתה בזיכרון כתקופת המרדפים בבקעה. ברמת הגולן התנהלו חילופי אש לסירוגין עם סוריה, ובתחילת 1970 ובאמצעה הם הסלימו לקרבות כבדים יותר.

השחקן השלישי הגיע ב-1970. במבצע שכונה "קווקז" שלחה ברית המועצות למצרים יחידות הגנה אווירית וטייסי קרב, והמלחמה האזורית הפכה לעימות עם מעצמה.

מהלך המלחמה

הסלמה על התעלה, 1968

לאורך 1968 נע קו התעלה בין שקט למטחים פתאומיים. בסתיו התגברו ההפגזות המצריות וגבו אבדות קשות מהכוחות שעל הגדה המזרחית החשופה. ישראל השיבה בפשיטה לעומק מצרים: בליל 30 עד 31 באוקטובר 1968, במבצע הלם, תקף כוח של סיירת מטכ"ל תחנת השנאה ומתקנים על הנילוס סמוך לנג' חמאדי שבמצרים העליונה, והבהיר שעורף מצרים בטווח.

הפשיטה הביאה הפוגה, וישראל ניצלה אותה לבניית שורת מעוזים לאורך התעלה. הקו, שנקרא על שם הרמטכ"ל "קו בר-לב", נבנה בחורף 1968 עד 1969, ונועד לתת לחיילים מחסה מפני הפגזות בעוד השריון ממתין בעורף. הוא הפך לאחת ההחלטות הצבאיות השנויות ביותר במחלוקת בתולדות ישראל.

בחזית המזרחית הפך הקרב בכראמה, ב-21 במרץ 1968, לנקודת מפנה מסוג אחר. ישראל השיגה את יעדה העיקרי בפשיטה על בסיסי פתח בירדן, אבל ספגה אבדות כבדות מהצפוי, ופתח הפך את הקרב למיתוס מכונן שהביא לשורותיו אלפי מתגייסים.

המלחמה המוצהרת של נאצר, 1969

ב-8 במרץ 1969 הודיע נאצר שהפסקת האש אינה בתוקף עוד, ומצרים פתחה במתקפה ארטילרית רחבה לאורך התעלה. למחרת נהרג הרמטכ"ל המצרי עבד אל-מונעם ריאד מאש ישראלית בעת ביקור בחזית. במהלך האביב חצו כוחות קומנדו מצריים את התעלה שוב ושוב, ומספר הנפגעים במעוזי קו בר-לב עלה בהתמדה.

התשובה הישראלית בקיץ 1969 הייתה מעבר מהגנה להסלמה. בליל 19 עד 20 ביולי השתלטו לוחמי שייטת 13 וסיירת מטכ"ל על האי המבוצר שבקצה הדרומי של התעלה, במבצע בולמוס 6 באי גרין. למחרת פתח חיל האוויר במבצע בוקסר, מערכה מתמשכת נגד הארטילריה, ההגנה האווירית והמוצבים המצריים לאורך התעלה, שבה שימש חיל האוויר כ"ארטילריה מעופפת". בספטמבר יצא כוח שריון, שהוסווה בכלי רכב מצריים שלל, לפשיטה בת יום שלם לאורך החוף המערבי של מפרץ סואץ, במבצע רביב.

המבצע החריג ביותר בא בסוף השנה. בליל 26 עד 27 בדצמבר 1969, במבצע תרנגול 53, השתלטו צנחנים על תחנת מכ"ם סובייטית חדשה מדגם P-12 בראס ע'ריב שעל מפרץ סואץ, ומסוקים נשאו את המתקן כולו לסיני שבשליטת ישראל.

הפצצות העומק והתשובה הסובייטית, 1970

בינואר 1970 עברה ישראל להפצצות עומק, במבצע שנקרא "פריחה". מ-7 בינואר ועד 13 באפריל תקפו מטוסי פנטום מטרות צבאיות סמוך לקהיר ובדלתא של הנילוס, במטרה לאלץ את נאצר להפסיק את המלחמה או להחליש את שלטונו. שתי תקיפות גבו חיי אזרחים ועוררו גינוי בינלאומי: תקיפת מפעל באבו זעבל בפברואר 1970, שלפי מצרים נהרגו בה כ-80 פועלים, והתקיפה בבחר אל-בקר ב-8 באפריל 1970, שבה נהרגו לפי הנתונים המצריים 46 תלמידים. ישראל טענה שהמטרות היו צבאיות, והפצצות העומק הופסקו אחרי בחר אל-בקר.

במקביל נמשכו פשיטות הקומנדו. ב-22 בינואר 1970, במבצע רודוס, נחתו צנחנים וכוחות ים באי שדואן שבפתח מפרץ סואץ, החזיקו בו כיום וחצי ונסוגו עם 62 שבויים מצרים ומכ"ם שלל. הדפוס כבר היה מוכר: כוח קטן ומיומן, יעד רחוק מהתעלה ומסר שאין מוצב מצרי שאינו בהישג יד.

להפצצות העומק הייתה תוצאה שישראל לא צפתה עד הסוף. נאצר טס למוסקבה בינואר 1970 והשיג התערבות סובייטית ישירה: סוללות טילי קרקע-אוויר בהפעלת צוותים סובייטים וטייסות מיג-21 בהטסת טייסים סובייטים. עד האביב פגשו מטוסי חיל האוויר טייסים סובייטים מעל עמק הנילוס, וחגורת הטילים החלה לזחול לעבר התעלה. בקיץ איבדה ישראל כמה מטוסי פנטום לטילים החדשים.

ב-30 ביולי 1970 הגיעה מלחמת האוויר לשיאה. במבצע רימון 20 משכו מטוסי מיראז' ופנטום ישראליים מטוסי מיג-21 בהטסה סובייטית למארב ממערב למפרץ סואץ, והפילו חמישה מהם בלי לאבד מטוס.

הפסקת האש של אוגוסט 1970

המסלול המדיני התנהל לצד הלחימה. מזכיר המדינה האמריקאי ויליאם רוג'רס פרסם בדצמבר 1969 תוכנית שלום ששני הצדדים דחו, וביוני 1970 הציעה וושינגטון יוזמה מצומצמת יותר: הפסקת אש וחידוש השיחות באמצעות שליח האו"ם גונאר יארינג. מצרים וירדן הסכימו ביולי, וישראל הצטרפה אחרי ויכוח סוער שבעקבותיו פרשה גח"ל מממשלת האחדות הלאומית של גולדה מאיר.

הפסקת האש נכנסה לתוקף ב-7 באוגוסט 1970. היא כללה סעיף הקפאה שאסר הקמת מתקנים צבאיים חדשים ברצועה לאורך התעלה. בתוך שעות החלה מצרים לקדם סוללות טילי קרקע-אוויר לתוך הרצועה הזאת. ישראל מחתה וארצות הברית אישרה את ההפרות, אבל דבר לא הוחזר לקדמותו. מטריית הטילים שבנתה מצרים באותם שבועות היא שכיסתה את צליחת התעלה שלה שלוש שנים אחר כך.

נאצר מת ב-28 בספטמבר 1970, ואנואר סאדאת ירש אותו. בירדן הסתיים אותו קיץ במלחמת האזרחים של ספטמבר 1970, שהפלסטינים מכנים "ספטמבר השחור", שבה נלחם צבאו של המלך חוסיין בארגונים הפלסטיניים החמושים ובסופו של דבר גירש אותם מהממלכה, בעיקר ללבנון.

האבדות ואופן ספירתן

מספרי הנפגעים במלחמת ההתשה תלויים מאוד בתאריכים ובחזיתות שנכללים בספירה, וכדאי להשוות ביניהם מתוך מודעות לכך:

• ישראל: זאב שיף מונה 921 ישראלים שנהרגו בכל החזיתות, 694 מהם חיילים והשאר אזרחים; חיים הרצוג מביא מעט יותר מ-600 הרוגים וכ-2,000 פצועים במלחמה עצמה.
• מצרים: ההערכה הנמוכה ביותר, של הרמטכ"ל המצרי לשעבר סעד א-שאזלי, היא 2,882 הרוגים ו-6,285 פצועים; ההיסטוריון בני מוריס מעריך כ-10,000 הרוגים מצרים, חיילים ואזרחים.
• ברית המועצות מעולם לא פרסמה נתון מלא; גינור ורמז מתעדים עשרות הרוגים סובייטים.

הנתונים לקוחים מהספרים המופיעים ברשימת המקורות. אין להשוות ביניהם ישירות, משום שכל מחבר סופר תקופה אחרת.

תוצאות, ויכוח ומורשת

ישראל החזיקה בכל הקווים שכבשה ב-1967, ומפקדים ישראלים רבים ראו במלחמה הצלחה הגנתית. בקרב ההיסטוריונים התמונה חלוקה יותר. יש, כמו הרצוג, שמתארים ניצחון ישראלי שבו נכשלה מצרים בניסיון לדחוק את ישראל מהתעלה. אחרים, ובהם גינור ורמז, טוענים שההתערבות הסובייטית כפתה על ישראל הפסקת אש בתנאים לא נוחים, ודייוויד קורן מתאר תיקו שישראל פירשה בטעות כניצחון.

על המורשת יש פחות מחלוקת. המלחמה שכנעה רבים בפיקוד הישראלי שקו בר-לב וחיל האוויר יוכלו להחזיק את התעלה מול כל מתקפה מצרית, אמונה שהתנפצה באוקטובר 1973. מצרים מצדה למדה שאינה יכולה לגבור על ישראל באוויר, אבל יכולה לנטרל את עוצמתה האווירית תחת מטריית טילים צפופה. שני הלקחים הועמדו למבחן ב-6 באוקטובר 1973, במלחמת יום הכיפורים. בישראל נזכרים חללי מלחמת ההתשה עם חללי מלחמות ישראל, אבל המלחמה מעולם לא תפסה בזיכרון הציבורי את המקום ש-1967 ו-1973 תופסות, אולי משום שהסתיימה בלי רגע ברור של ניצחון או תבוסה.

ציר זמן

• 1 ביולי 1967: הקרב בראס אל-עיש על הגדה המזרחית של התעלה, הקרב הראשון אחרי מלחמת ששת הימים.
• 21 באוקטובר 1967: ספינות טילים מצריות מטביעות את המשחתת אח"י אילת מול פורט סעיד; 47 מלחים נהרגים.
• 21 במרץ 1968: הקרב בכראמה שבבקעת הירדן.
• 31 באוקטובר 1968: מבצע הלם פוגע ביעדים סמוך לנג' חמאדי שבמצרים העליונה.
• 8 במרץ 1969: נאצר מכריז על ביטול הפסקת האש ומצרים פותחת במתקפה ארטילרית רחבה.
• 20 ביולי 1969: הפשיטה על האי גרין מסתיימת וחיל האוויר פותח במבצע בוקסר.
• 27 בדצמבר 1969: מכ"ם ה-P-12 שנלקח בראס ע'ריב מוטס לסיני.
• 7 בינואר 1970: ישראל פותחת בהפצצות העומק במצרים.
• 8 באפריל 1970: התקיפה הישראלית בבחר אל-בקר; הפצצות העומק מופסקות זמן קצר אחר כך.
• 30 ביולי 1970: חמישה מטוסי מיג-21 בהטסה סובייטית מופלים במבצע רימון 20.
• 7 באוגוסט 1970: הפסקת האש נכנסת לתוקף ומלחמת ההתשה מסתיימת.