שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר: כיצד שינתה המלחמה את תפיסת הביטחון של ישראל

המלחמה שנפתחה במתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023 לא הייתה רק היום הקטלני בתולדות המדינה; היא ניפצה את ההנחות שעליהן נשענה מדיניות הביטחון של ישראל במשך עשרות שנים. שלוש שנים אחר כך, נכון ל-18 באוקטובר 2026, צה"ל מחזיק בעמדות בתוך רצועת עזה, בדרום לבנון ובדרום סוריה, תוקף במנע בכמה מדינות ומתאר את העמדות האלה כבלתי מוגבלות בזמן. אף ממשלה בישראל לא פרסמה תפיסת ביטחון לאומי חדשה. ובכל זאת, חוקרים מכל קצוות הקשת, מראש מכון המחקר הביטחוני המוביל בישראל ועד תומכי המערך החדש, מסכימים שתפיסה כזו נוצרה בפועל. השאלות כעת הן ממה היא מורכבת, האם אפשר לקיים אותה, ומי החליט עליה.

התפיסה שקרסה ב-7 באוקטובר

תפיסת הביטחון הקלאסית של ישראל מסוכמת בדרך כלל בשלושה או ארבעה עמודי תווך המזוהים עם דוד בן-גוריון: הרתעה, התרעה, הכרעה, ובהמשך גם הגנה. היא הניחה מדינה קטנה שאינה יכולה לעמוד במלחמות ארוכות, שתסמוך על המודיעין כדי לזהות איום מבעוד מועד, תגייס מילואים במהירות ותעביר את הלחימה לשטח האויב למערכה קצרה. מלחמת יום הכיפורים ב-1973 הראתה כמה קשה יכולה להיות קריסתה של "קונספציה" מודיעינית, אבל הלקחים שהופקו אז נגעו להתרעה ולכוננות, לא למודל עצמו.

בגבול עזה לפני 7 באוקטובר לבש המודל צורה מוגדרת: מכשול עתיר טכנולוגיה, קו כוחות דליל, סבבי לחימה תקופתיים להשבת ההרתעה, ואמונה, משותפת לדרג המדיני ולדרג הצבאי, שחמאס מורתע ומעוניין בשקט כלכלי. מתקפת 7 באוקטובר הראתה שכל הרכיבים יכולים לקרוס בבת אחת: ההתרעה הוחמצה או לא נלקחה ברצינות, המכשול נפרץ בעשרות מקומות, וההרתעה התבררה כהערכה שגויה של כוונות.

הגנה קדמית: אחיזה בשטח מעבר לגבול

השינוי הבולט ביותר הוא גיאוגרפי. לפני 2023 העדיפה ישראל, מאז היציאה מלבנון ב-2000 ומרצועת עזה ב-2005, להתגונן מצידו שלה של קו מוכר. נכון לאוקטובר 2026 היא מחזיקה מאחורי הקו הצהוב בעזה אזור שמקורות שונים מעריכים ב-60 עד 70 אחוז מהרצועה; ברצועת ביטחון בדרום לבנון ש-The National מעריך בכ-7 אחוזים משטח לבנון; ובמרחב קדמי בסוריה שבו, לפי הודעת צה"ל מ-7 באוקטובר 2026 שצוטטה ב-Long War Journal של FDD, פועלת אוגדה 210 בעשרה מוצבים. בשלוש הזירות נבנו קווים מבוצרים עם דרכים, סוללות ותעלות, לפי The National, שמונה את קו סופה 53 בסוריה כשלישי.

תמיר הימן, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי ולשעבר ראש אמ"ן, כינה זאת "הגנה קדמית" במאמר של המכון על תפיסת הביטחון "החדשה" (נפתח בכרטיסייה חדשה) מ-12 באוקטובר 2026: הקמת מרחבי הגנה "בכל מקום אפשרי" בשטח הסמוך לאויב. התומכים מציגים זאת כחזרה לגבולות בני הגנה. בתדריך בתל אביב ב-13 באוקטובר 2026, שדווח ב-JNS, טען תת-אלוף (מיל') יוסי קופרווסר שישראל זקוקה לרצועת חיץ של 8 עד 10 קילומטרים בתוך לבנון וסוריה ולשליטה בצירים המרכזיים בעזה, ושאינה יכולה לסמוך על כוח ייצוב בינלאומי.

מהרתעה למניעה

השינוי השני נוגע לתזמון. המודל הישן השלים עם כך שהאויב מתחמש וניסה להרתיע אותו מלהשתמש בנשקו. מאז 2024 פעלה ישראל שוב ושוב להשמיד יכולות לפני שנעשה בהן שימוש. פיצוצי הביפרים ומכשירי הקשר נגד חיזבאללה בספטמבר 2024, המערכה שפירקה חלק גדול מפיקוד הארגון בהמשך אותה שנה, המלחמה עם איראן ביוני 2025 והתקיפות המשותפות של ארצות הברית וישראל באיראן מ-28 בפברואר 2026 מתאימות כולן לדפוס הזה. הימן מתאר את העיקרון המתגבש כ"יוזמה על פני הגנה", כשמכות מנע ומלחמת מנע מחליפות את ההרתעה וההתרעה כברירת המחדל.

להערכת מלחמות ישראל, זה השינוי העמוק ביותר של שלוש השנים, משום שהוא משנה את משמעותה של הפסקת אש. בעזה, בלבנון אחרי נובמבר 2024 ושוב אחרי ההפוגות של 2026, ישראל המשיכה לתקוף מטרות שנראו לה כאיום, תוך שמירה רשמית על הפסקת האש. הצד השני, ומשקיפים רבים מבחוץ, רואים בתקיפות האלה הפרות; ישראל רואה בהן את מנגנון האכיפה של ההפוגה עצמה.

המחיר: כוח אדם, כסף ופוליטיקה

אחיזה בשטח עולה יותר משמירה על גדר. ועדת נגל, שמינתה הממשלה לבחינת צורכי הביטחון, המליצה בינואר 2025 על תוספת של 133 מיליארד שקל לעשור להתעצמות ולביטחון השוטף, לפי "גלובס", והזהירה שעימות ישיר עם איראן עלול לפגוע בכלכלה. יו"ר הוועדה אמר שמערכת הביטחון ביקשה הרבה יותר. ב-18 באוקטובר 2026 דיווח "ג'רוזלם פוסט" שהממשלה אישרה תוספת של 2.5 מיליארד שקל לביטחון, במימון קיצוץ של 4.9 אחוזים בתקציבי המשרדים.

המחיר הפוליטי קשה יותר למדידה, אבל הוויכוח עליו גלוי. הימן טוען שהתפיסה החדשה נושאת הנחות שחורגות ממדיניות צבאית: הסכמי שלום ככלי זמני ולא כמטרה, התיישבות כחלק ממערך ההגנה, צמצום התלות בארצות הברית. הוא מציג את הסיכום שלו כ"פרשנות מוגזמת במכוון" שנועדה לעורר דיון, ושואל אם הוויתור על גבולות קבועים מחליש את הביטחון במקום לחזק אותו. מירוסלב זפירוב מ-Atlantic Council הזהיר ביולי 2026 ש"פריסות זמניות הופכות לתשתית צבאית קבועה".

מי החליט, ומה הלאה

המאפיין הבולט של המהפך, שעליו מצביעים מבקרים ותומכים כאחד, הוא שהוא מעולם לא אומץ באופן רשמי. שום החלטת ממשלה או מסמך שפורסם אינם מגדירים את אזורי החיץ כמדיניות; הם נולדו מהחלטות בזמן מלחמה, ורק אחר כך תוארו בידי שרים כקבועים. דן דיקר, נשיא המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, העריך ב-13 באוקטובר 2026 שגבולות בני הגנה יישארו העיקרון המרכזי בלי קשר לזהות המנצח בבחירות של 27 באוקטובר 2026.

ייתכן שההערכה הזו נכונה. שלוש השנים שחלפו מאז 7 באוקטובר הולידו דבר נדיר בחשיבה הביטחונית בישראל: הסכמה רחבה שהמודל הישן נכשל, וויכוח צר בהרבה על מה שצריך להחליף אותו. נכון ל-18 באוקטובר 2026, התשובה נכתבת בשטח, בדרכים ובסוללות בקוניטרה ובקו החוצה את עזה, מהר יותר משהיא נכתבת בכל מסמך תפיסה.